לפעולת השרירים בגוף דרוש מקור של אנרגיה. זו מופקת בתהליך שדורש נוכחות של חמצן. הלב וכלי הדם מובילים את החמצן מן הריאות אל רקמות השרירים השונים וככול שעצימות הפעילות גבוהה יותר, כך עולה צריכת החמצן. צריכת חמצן נמדדת ביחידות של מ"ל: מיליליטר חמצן לדקה.
: בתחילת מאמץ משתמש הגוף במאגרי ATP-CP , למטרת ייצור אנרגיה במסלול אנאירובי .השימוש במאגר האנאירובי מספיק לבערך העשר שניות הראשונות של המאמץ. לאחר מכן יעבור הגוף לאנרגיה מהמסלול האנאירובי לקטי, ללא שימוש בחמצן אך עם ייצור של חומצת חלב. שימוש במאגר זה יכול להספיק ל 5 הדקות הבאות של הפעילות. חשוב לדעת כי לאורך זמן זה הגוף עושה שימוש גם במערכת האירובית אך בצורה פחות דומיננטית.
ייצור אנרגיה בנוכחות חמצן ומה זה גירעון חמצן
לאחר יותר מ5-7 דקות הגוף עבר למסלול ייצור האנרגיה האירובי ( בנוכחות חמצן). הזמן שלקח לגוף לעבור לשימוש במערכת האירובית נקרא גירעון חמצן. גירעון חמצן פירושו הפער אשר נוצר בתחילת המאמץ בין קצב אספקת האנרגיה במסלול האירובי (צריכת חמצן) לבין הדרישה האנרגטית האמיתית לביצוע המאמץ. כלומר, הגורם להיווצרותו של גירעון החמצן הינו הזמן בו היה עדיף לגוף לצרוך חמצן לטובת הפעילות אולם במקום זה השתמש במסלול האנאירובי . (ורבר, ענבר ושגיב, 2000)
לאתר מומלץ של מומחית תזונה וספורט
חזרה לאיזון מערכות הגוף- פירעון חוב חמצן
בזמן השימוש במערכת האירובית יתאוששו יתר המאגרים שנוצלו בתחילת המאמץ והגוף יגיע למצב יציב. מצב יציב הינו מצב בו מתקיים איזון בין הדרישה האנרגטית של השרירים המשתתפים במאמץ לבין קצב ייצור הATP-. בגוף. בסיום המאמץ הגוף מתאושש ובשלב זה ישנה צריכת חמצן עודפת שלאחר מאמץ. בעבר סברו כי צריכת החמצן המוגברת הזו היא כנגד האנרגיה החסרה משלב גירעון החמצן ולכן נהגו לקרוא לה חוב חמצן. לאחר מכן הבינו שהאנרגיה משמשת להתאוששות של מערכות רבות בגוף והחזרת ההומיאוסטאזיס.
ניתוח מעבדה אשר בחנה את השתנות הדופק וצריכת החמצן בעת ביצוע מאמץ
מטרות המעבדה הייתה לבחון את השתנות צריכת-החמצן והדופק, במעבר ממנוחה למאמץ ולאחר מכן במעבר ממאמץ אחיד אל שלב ההתאוששות ממנו. כמו כן היינו צריכים ללמוד אודות הדרך הנכונה לחשב צריכת חמצן במנוחה, צריכת חמצן במאמץ, גרעון חמצן וצריכת חמצן עודפת בזמן ההתאוששות.
מה התרחש בתהליך הבדיקה
כפי שיכולנו לצפות – הדופק וצריכת החמצן בשלב המנוחה נשארים יציבים ורק עם תחילת המאמץ הם מטפסים בבת אחת בהדרגה, עד להגעה למצב יציב. עם תחילת שלב המנוחה כל הערכים יורדים בהדרגה לרמת ערכי המנוחה.
ערכי צריכת החמצן המנוחה בממוצע אמורים להיות כ-200 מ"ל חמצן לדקה ואצל הנבדקת שלנו זה היה בסביבות 250 מ"ל לדקה. כמובן שעם תחילת שלב המאמץ זינקו הדופק וצריכת החמצן בצורה חדה.
הגעה למצב יציב בעת בדיקת צריכת החמצן
אצל הנבדקת, ההגעה לשלב היציב הייתה מהירה יחסית (בין הדקה השלישית לרביעית כבר הגיעה למצב יציב). ניתן להסיק מכך כי היא בעלת כושר גופני טוב והמאמץ לא היה עצים עבורה. עד להגעה למצב היציב, השתמשה הנבדקת במאגרי אנרגיה אנאירוביים לקטיים וא-לקטיים בגופה.
בעיקרון , בזמן מאמץ עצים ככל שזמן הפעילות מתארך הדופק עולה וגם צריכת החמצן עולה בשל הצורך לאוורר את הריאות ולהזרים חמצן לשירים הפועלים.
שלב ההתאוששות:
בשלב ההתאוששות צפינו בירידה מהירה בדופק של הנבדקת ,דבר אשר אף הוא מעיד על כושר גופני טוב.
לסיכום: המעבדה תאמה את התהליך התיאורטי אותו למדנו