צריכת חמצן בעת פעילות גופנית – הפקת אנרגיה בנוכחות חמצן

לפעולת השרירים יש צורך באנרגיה המופקת בתהליך שדורש נוכחות של חמצן. הלב וכלי הדם מובילים את החמצן מן הריאות אל רקמות השרירים השונים וככול שעצימות הפעילות גבוהה יותר, כך עולה צריכת החמצן. צריכת חמצן נמדדת ביחידות של מ”ל: מיליליטר חמצן לדקה.
: בתחילת מאמץ משתמש הגוף במאגרי ATP-CP , למטרת ייצור אנרגיה במסלול אנאירובי .השימוש במאגר האנאירובי מספיק לבערך העשר שניות הראשונות של המאמץ. לאחר מכן יעבור הגוף לאנרגיה מהמסלול האנאירובי לקטי, ללא שימוש בחמצן אך עם ייצור של חומצת חלב. שימוש במאגר זה יכול להספיק ל 5 הדקות הבאות של הפעילות. חשוב לדעת כי לאורך זמן זה הגוף עושה שימוש גם במערכת האירובית אך בצורה פחות דומיננטית.

ייצור אנרגיה בנוכחות חמצן
לאחר יותר מ5-7 דקות הגוף עבר למסלול ייצור האנרגיה האירובי ( בנוכחות חמצן). הזמן שלקח לגוף לעבור לשימוש במערכת האירובית נקרא גירעון חמצן. גירעון חמצן פירושו הפער אשר נוצר בתחילת המאמץ בין קצב אספקת האנרגיה במסלול האירובי (צריכת חמצן) לבין הדרישה האנרגטית האמיתית לביצוע המאמץ.
כלומר, הגורם להיווצרותו של גירעון החמצן הינו הזמן בו היה עדיף לגוף לצרוך חמצן לטובת הפעילות אולם במקום זה השתמש במסלול האנאירובי . (ורבר, ענבר ושגיב, 2000)
בזמן השימוש במערכת האירובית יתאוששו יתר המאגרים שנוצלו בתחילת המאמץ והגוף יגיע למצב יציב
מצב יציב הינו מצב בו מתקיים איזון בין הדרישה האנרגטית של השרירים המשתתפים במאמץ לבין קצב ייצור הATP-. בגוף. בסיום המאמץ הגוף מתאושש ובשלב זה ישנה צריכת חמצן עודפת שלאחר מאמץ. בעבר סברו כי צריכת החמצן המוגברת הזו היא כנגד האנרגיה החסרה משלב גירעון החמצן ולכן נהגו לקרוא לה חוב חמצן. לאחר מכן הבינו שהאנרגיה משמשת להתאוששות של מערכות רבות בגוף והחזרת ההומיאוסטאזיס (נייס וענבר

 

 

פוסט חדש באתר  – אולם בצפון