לטענת אלון – יציבה אידיאלית היא יציבה בה הגוף מתארגן באופן בו הוא יכול לעמוד ללא מאמץ רב. השלד נשען על עצמו, נדבך אחרי נדבך וכך השרירים יכולים להימנע מהפעלת כוח רב. במצב המוצא של בגו- כל חוליה בעמוד השרה נשענת במלואה על החוליה שמתחתיה. כוח המשיכה פועל אז בכיוון אנכי ומחזק את היציבות, ויוצר כוח נגדי, העולה מן האדמה, ומגביר אף הוא את היציבות.
לפי אלון, גם בישיבה, אמור להיות מעין "מצב אפס" בו ניתן לשבת ללא מאמץ. בשביל כך יש למצוא את המצב הנייטרלי של הישיבה.
אלון אינה מפרטת, אך אני מניח כי כוונתה לישיבה במנח בו חולית עמוד השדרה זו מעל זו, שמשקל הגו יורד לתוך עצמות הישיבה (המונחות על הכיסא כמובן), בנוסם לתמיכה שהגו מקבל באופן עקיף מכפות הרגליים המפעילות כוח על הרצפה.
אני מעט סקפטי בקשר ליכולת של בני אדם לשבת ללא מאמץ. גם בעמידה, לא יתכן לדעתי עמידה חסרת מאמץ, אולם בישיבה יש מורכבות רבה הרבה יותר, מפני שזו אינה תנוחה טבעית של גוף האדם.
חייבים לשלב בין המון גורמים……
"משענת הכיסא, שכרגיל מסמלת את חולשת הגב, ואת תלותו בה, עשויה להיות מכשיר מעולה לקידום הזקיפות- מפני שהיא מזכירה לגב את חופש התנועה וההזדקפות שלו."(שם, 187)
תנועה אינה בעיה כשלעצמה – גוף האדם בנוי לתנועה. הבעיה היא בלנוע בצורה נכונה, מפני שאת זה בני האדם אינם מצליחים עוד להפנים ולקיים. אך מה הקשר בין ישיבה לתנועה? מדוע אנחנו מדברים על ישיבה בהקשר של תנועה? הסיבה לכך היא מפני שישיבה נסמכת על אותם שירים המחזיקים את הגוף במהלך התנועה והעמידה, וישיבה צריכה להסתמך על אותם עקרונות תנועתיים המאפשרים גוף משוחרר מחד וחזק ויציב מאידך. אז איך נוכל לשבת זקופים ויציבים מבלי שכל הגוף שלנו יתקע?
ההזדקפות נחוצה. המשענת מאפשרת לנו להישאר בגב זקוף מבלי לאמץ ללא הרף את השרירים זקפי הגב. אם כן, ברור שלא ניתן להגיד שהישיבה היא חסרת מאמץ….
הבעיה בשימוש במשענת היא שמשמעות הישענות היא שהגו נמצא אחורה יותר ממה שהוא צריך להיות. מנח גו נכון – ולצורך העניין, מנח ישיבה נכונה – הוא כאשר הגו מעט קדימה מעל האגן. האגן אינו מסובב קדימה וגם אינו מסובב אחורה . יושבים בדיוק על עצמות הישיבה, והגו עולה זקוף בעזרת שרירי הבטן וזקפי הגב.