בתחילת בספר ציינתי את החשיבות הגדולה שבשחרור משקל לאדמה בעת עמידה. מכיוון שאת התובנות העיקריות לגבי יציבה אני לוקח מצעידה, הרי שמובן מאליו כי גם בעת צעידה תהיה משמעות גדולה לשחרור המשקל אל האדמה בכל צעד. אמנם בפעולת הדריכה של כף הרגל ישתחרר משקל בין כה וכה,
החשיבות שבשחרור משקל תמידי אל האדמה
אולם במידה ומבצעים את הדריכה בתשומת לב ובעת הדריכה מכופפים את הברך ומאפשרים לגוף "לרדת" אל האדמה, אזי יותר משקל ישתחרר מפני שהוא אינו "נתקע" בתוך ברך נעולה אלא ממשיך לקרקע. כאשר משתחרר יותר משקל אל הקרקע, כוח נגדי רב יותר חוזר כלפי מעלה, וכך קל יותר לגוף להישאר זקוף וארוך.
מדוע חשוב לאפשר למשקל הגוף לרדת אל האדמה , והאם הוא אינו יורד בכל מקרה?
כמובן שמקל גופו של כל אדם קיים תמיד, ובין אם האדם רוצה או לא רוצה -משקל הגוף תמיד יורד אל האדמה כתוצאה מכוח המשיכה. אולם, חשוב לי להסביר מדוע המצב בפועל הוא שונה ומדוע יש לאפשר את ירידת המשקל לאדמה בצוראה נכונה יותר וחכמה יותר.
למרבית בני האדם יש נטייה להתנגד לשחרור משקל לאדמה על ידי נעילת מפרקי הברכיים והאגן. בעת ביצוע פעולות יומיומיות לא רק שהמפרקים ננעלים ולא משתחרר משקל, אלא שיש נטייה לגוף ממש למשוך את עצמו כלפי מעלה. במידה והגו, החזה, הצוואר או האגן נמשכים כלפי מעלה, אזי המשמעות של שחרור המפרקים התחתונים היא פחותה בהרבה, ומשקל הגוף בעצם ממש "מתנתק" מהאדמה. לכן, בעת ביצוע פעולות הדורשות עבודה מאומצת או מורכבת של הידיים, יש לשים לב לשחרר את האגן ואת משקל הגוף לכיוון כפות הרגליים ואל האדמה. זה מנוגד להרגל המושרש אצל בני אדם להעלות את תשומת הלב למפרקים העליונים ואל העיניים, ולעלות בעקבות התנועה. גם כאן חשוב ללמוד לשמור על כיוון נגדי לתנועה: שחרור בלתי פוסק של משקל אל האדמה. בכל עת – בזמן עמידה, בזמן צעידה ובזמן ביצוע פעולות מחיי היום יום