שחרור המשקל אל האדמה בזמן עמידה ובזמן צעידה

כפי שציינתי, משקל הגוף קיים אצל כל בני האדם וכוח הכובד הוא הגורם לכל אחד "לשקול" אל האדמה בכל רגע ורגע ללא קשר למה יעשה וכיצד יעמוד. אולם היכולת לשחרר משקל אל האדמה בצורה נכונה אינה קיימת באופן טבעי, כפי שמסביר דוד מיכאלי בספרו "הערות זמניות על תנועה":

משקל גופנו מתייחס באופן ישיר אל מרכז כדור הארץ. הוא שואף לרדת אליו באופן בלתי פוסק. גופנו המבוגר מתנגד לכך עם חסימות שונות…. (מיכאלי, 2007).

הכוונה כאן היא שצריך לאפשר למשקל הגוף להשתחרר לאדמה בצורה נכונה: כאשר משקל הגוף משתחרר בצורה נכונה, הכוח החוזר מן האדמה גדול יותר והדבר מקל על הגוף להישאר מאוזן על גבי בסיס הדריכה (הצר יחסית) של שתי כפות הרגליים.

כיצד משחררים משקל בזמן תנועה?

הדרך לעזור למשקל הגוף לרדת אל האדמה היא דרך שחרור של מפרקי הגוף ובפרט מפרקי הירכיים והברכיים. שחרור מפרק הירך תלוי בעיקר ביכולת לשחרר את הברכיים. ללא כיפוף קל של הברכיים מפרק הירכיים ומפרק האגן ננעלים והגוף כולו "מתנגד" לשחרור המשקל. לשחרור של מפרקי הברכיים והירכיים ישנה משמעות רק אם הם באמת ובתמים מאפשרים למשקל פלג הגוף העליון "להיות מונח" על מפרק האגן, ולמפרק האגן "להיות מונח" על גבי הירכיים. אך אפילו בכך אין די: במידה והגו, החזה, הצוואר או האגן נעולים או נמשכים כלפי מעלה – המשמעות של שחרור המפרקים התחתונים תהיה פחותה בהרבה ומשקל הגוף לא יוכל לרדת בצורה מלאה. לכן מפרקי הגוף העליונים צריכים להישאר משוחררים ו"לא מוחזקים", וכך הם מאפשרים למשקל הגוף לרדת אל האדמה.

שחרור משקל בעת הדריכה

בתחילת המאמר ציינתי את החשיבות הגדולה שבשחרור משקל לאדמה בעת עמידה. מכיוון שאת התובנות העיקריות לגבי יציבה אני לוקח מצעידה, הרי שמובן מאליו כי גם בעת צעידה תהיה משמעות גדולה לשחרור המשקל אל האדמה בכל צעד.

אמנם בפעולת הדריכה של כף הרגל ישתחרר משקל בין כה וכה, אולם במידה ומבצעים את הדריכה בתשומת לב ובעת הדריכה מכופפים את הברך ומאפשרים לגוף "לרדת" אל האדמה, אזי יותר משקל ישתחרר מפני שהוא אינו "נתקע" בתוך ברך נעולה אלא ממשיך לקרקע. כאשר משתחרר יותר משקל אל הקרקע, כוח נגדי רב יותר חוזר כלפי מעלה, וכך קל יותר לגוף להישאר זקוף וארוך.

מדוע חשוב לאפשר למשקל הגוף לרדת אל האדמה , והאם הוא אינו יורד בכל מקרה?

כמובן שמשקל גופו של כל אדם קיים תמיד, ובין אם האדם רוצה או לא רוצה -משקל הגוף תמיד יורד אל האדמה כתוצאה מכוח המשיכה. אולם,  למרבית בני האדם יש נטייה להתנגד לשחרור משקל לאדמה על ידי נעילת מפרקי הברכיים והאגן. בעת ביצוע פעולות יומיומיות לא רק שהמפרקים ננעלים ולא משתחרר משקל, אלא שיש נטייה לגוף ממש למשוך את עצמו כלפי מעלה. במידה והגו, החזה, הצוואר או האגן נמשכים כלפי מעלה, אזי המשמעות של שחרור המפרקים התחתונים היא פחותה בהרבה, ומשקל הגוף בעצם ממש "מתנתק" מהאדמה.

 שחרור המשקל וכיפוף הברך הם המאפשרים לנו לקבל כוח לצעד הבא

כל צעד מתחיל כאשר הרגל הקדמית שסיימה את הדריכה (ואיפשרה למשקל להשתחרר אל האדמה) –  מתחילה להתיישר ובכך בעצם לדחוף את האדמה כדי לקבל כוח לצעד. הדחיפה דחיפת האדמה על ידי הרגל הדורכת היא בעצם פעולה של יישור הרגל, ובעקבות ההתיישרות, נדחף כל הגוף כלפי מעלה. כלומר ברור שאני טוען כי רק שחרור של משקל אל האדמה המלווה בכיפוף של הברך ועזיבה של מפרק הירך – מאפשרים לקבל את הכוח הדרוש מן האדמה!