סיפור קצר

ימים מוזרים בים

“מאיפה אתה מכיר אותם?”, שאלתי את אמיר.

הרוח התחזקה עוד יותר והקפיאה אותנו אבל המשכנו לשבת על הסלעים בדולפינריום.

מושיק התרחק מאיתנו והצטרף לדני שישב ליד אימו בשולחן קטן שניצב בתחילת שובר הגלים.

כמה שעות קודם לכן, פגשתי את אמיר על שובר הגלים בדולפינריום וסיפרתי לו שאני גר עכשיו אצל חברים ומרגיש קצת תלוש ומשועמם. אפילו בזמן ששוחחנו הבחנתי שאני כבר חושב על אפשרויות פעולה להמשך היום, לאחרי הים….

הם הגיעו מחייכים והציגו את עצמם בפני. מושיק ודני. אמרתי את שמי הישראלי כדי לא לסבך את עצמי וגם כי משהו בהם נראה היה לי כמעט שביר, כאילו שיש לנהוג עימם בעדינות.

דני חיבק את אמיר, התיישב ושאל את מושיק אם הוא יצליח לגלגל ג’וינט ברוח כזאת חזקה. מושיק אמר שכן. אמיר קצת פקפק ואמר שחבל על הגראס אבל אני אמרתי שמי שאומר שהוא יכול לגלגל ברוח כזאת – באמת יכול.

מושיק הדליק את הג’וינט, לקח שתי שאיפות והעביר לדני. אמיר נדנד לדני שלא יתקע את הג’וינט אצלו ודני העביר לו וסיפר שאצל אמא שלו יש לו בחדר קערה מלאה בגראס ושהוא מעשן בבית מתי שהוא רוצה. אמיר צחק עליו שהוא מדבר כמו ילד קטן. דני ביקש מאמיר שינגן משהו ואמיר העביר לי את הג’וינט והוציא את הגיטרה.

“אתה מכיר שייים של שלום חנוך?”, שאל מושיק. ה”ריש” לא הייתה יוצאת לו ועשתה לו מבטא לא ישראלי.

אמיר צחקק לעצמו. “מה פתאום, אני מכיר רק שירים חדשים.”

“מה , אתה לא מכייי  שייים של אאיק איינשטין ושלום חנוך?”

אמיר, שהיה צעיר מאיתנו בהרבה, שוב צחק והחל לנגן שיר של “שוטי הנבואה”.

ניסיתי לשיר איתו אבל הגראס והרוח הקרה –כשיצאתי מהבית בבוקר לא היה שום רמז לבואה – גרמו לי לרעוד. דני שאל אותי לגילי וכשעניתי שאני בן שלושים אמר שגם הוא ושאני נראה לו מוכר.

פתאום קם ואמר שאמא שלו צריכה להגיע לחוף. הבטתי בו מתרחק לכוון בית הקפה הקטן שבקצה השובר. מושיק הדליק סיגריה, הביט בי ואמר שאני רועד. “בוא נרקוד קצת”, הציע פתאום “זה טוב להזיז קצת את הגוף”.

קמתי ונעמדתי על הסלע. לא ידעתי אם אעז לרקוד, היו אנשים רבים בבית הקפה ומספר דייגים על השובר. “תייקוד לשמש”, אמר מושיק, “כמו במסיבות טראנס כשהיה קר אז היינו רוקדים לשמש.”

התחלתי לנוע לאט לאט לצלילי הגיטרה של אמיר. מושיק גם רקד. הרגשתי שאני מעיז לנוע יותר ויותר ושמועקת הגראס שבחזה מתמוססת.

כשידעתי שלא ארעד שוב התיישבתי בחזרה. מושיק הדליק סיגריה נוספת ושאל אם הייתי בקולומביה.

אמרתי שלא והוא סיפר שהיה בקולומביה ב 95′ ושיש שם חופים נהדרים. “ב 92′ הייתי בגואה חצי שנה”, הוסיף.

“וואו”, אמרתי, “ב 92′ בטח היה שם בלאגן.”

“בטח בלאגן”, הוא צחק אבל העיניים שלו הצטמצמו כל-כך שלא יכולתי לראות אותן, “חצי שנה לקחתי טריפים יום אחרי יום. לא עניין אותי כלום.”

 

משהו התחיל מזמזם במוחי. האותיות החסרות, העיניים המצומצמות. המראה השביר.

“אני רוצה לסוע עוד פעם, עם דני”, מושיק חייך.

“מתי תסעו”, שאלתי וראיתי את אמיר מביט בי במבט מוזר.

“אני יודע”, הפטיר מושיק והחיוך ירד מפניו, “כשיהיה כסף אז ניסע, מי יודע מתי.”

פתאום גם הוא קם והלך, כמעט בלי להיפרד.

הבטתי בדמותו המתרחקת ושאלתי את אמיר מאיפה הוא מכיר אותם.

“אותם? אותם הייתי פוגש ב’גהה’, כשהייתי מבקר את אח שלי. הוא היו נכנסים ויוצאים כל הזמן. מנסים קצת בחוץ ואז מאשפזים את עצמם”.

משהו נצבט בתוכי. חשבתי עליהם יוצאים כל פעם לעולם שנראה כל–כך מאיים ומפחיד, שרק לשרוד ולבנות לעצמך חיים יכול להראות כה מסובך. שלהתחיל להיאבק נראה מיותר וחסר סיכוי וכבר עדיף לחזור ולהתאשפז.

הדלקתי לעצמי סיגריה וחשבתי עלינו –כל האנשים ה’נורמלים’, שתמיד מחזיקים מעמד, לא נשברים- ממשיכים הלאה ומדחיקים את הבלבול שלנו, את הפחד מחוסר הוודאות, את הרגשת האפסות שלנו בעולם שלפעמים נראה כה קר ומנוכר.

 

באותו הרגע לא הייתה שום הפרדה ביני לבינם- בני אדם שמנסים למצוא את דרכם. שרק מבקשים לעשות את הדבר הכה טבעי בשבילנו –לחיות. הרי זה בתוך ה d.n.a. שלנו, לשם כך נבראנו ועם זאת, כמה מאמץ וגדלות נפש זה דורש לעיתים.

הוצאתי מהתיק חפיסת שוקולד ואמיר ואני אכלנו קצת, להחזיר לפה את הרטיבות.

 

כשקמנו ללכת עברנו בבית הקפה. הם ישבו שם עם אימא של דניאל. היא לא שתתה דבר, רק ישבה בשקט, בזקנתה והם שתו תה שאולי היא הזמינה. הלב שלי שוב נצבט. חייכתי אליהם ונפרדתי מאמיר בחטף.

לאחר מספר צעדים נעצרתי. השמש עמדה מעט מעל קו המים והייתה אדומה ומרהיבה ביופייה. נמלאתי התרגשות, והבנתי עד כמה חד –פעמיים ומדהימים הם החיים ויכולתי להודות גם על פגישות לא קלות עם עצמי ואחרים ועל צביטות בלב.