סטיב פקסטון

מאמר על סטיב פקסטון, כוריאוגרף אמריקאי וממציא הקונטקט אימפרוביזציה:

סטיב פקסטון החל ללמוד מחול כשהיה בתיכון, בטוסקון, אריזונה. הוצעה לו מלגת ריקוד, והוא, שהיה ספורטאי ומתעמל וחשב שהריקוד ישפר את יכולתיו האתלטיות.

מהר מאוד החל פקסטון רוקד ולומד אצל שתי מורות לשיטת מרתה גרהאם.

ב1958, בעודו בן 19, החל פקסטון ללמוד באקדמיה למחול מודרני באוניברסיטת קונטיקט. באותה תקופה לימדו שם: מרתה גרהאם, חוזה לימון, דוריס המפרי ומרס קנינגהם.

שיעורי אימפרוביזציה, תנועה, תיאטרון תנועה , חיבור לגוף והבנתו  – בהנחיית נדב בנתור.

 

(Martha Graham, Jose’ Limon, Dorris Humphrey, Merce Cunningham)

הייתה זו הפעם הראשונה שעולם המחול האקדמי פתח את דלתותיו בפני קנינגהם. פקסטון התרשם ממנו מיד , ונמשך אליו ואל להקתו.

בשנים שלאחר מכן, בקונטיקט ובניו יורק, למד פקסטון אצל קנינגהם, רקד בלהקתו של חוזה לימון, ורקד אצל כוריאוגרפים נוספים: איבון ריינר, רוברט ראושנברג, וטרישה בראון.

בסטודיו של קניניגהם, ב1960, למד קורס קומפוזיציה אצל רוברט דן. פקסטון התרשם מצורת הלימוד של דן ואמר כי “הוא לימד אותנו על ידי כך שנטש אותנו. nמזכיר משהו ואז עוזב וחיוך על פניו…)

Trepsicorie in sneakers,

בשנת 1961 הצטרף פקסטון ללהקתו של קנינגהם, שם רקד עד 1964, אך כבר החל ליצור כוריאוגרפיות דרך שיתופי פעולה אומנותיים. פקסטון מייחס את השפעותיו הראשוניות בתור יוצר דווקא לביקורת שהייתה לו על דרך העבודה של קנינגהם. הוא חשב שהעובדה שקנינגהם נמנע מלהנחות את רקדניו, כיצד יש לבצע את החומר התנועתי, גרמה לרקדניו –ברוב המקרים- להראות סהרוריים וחסרי אישיות.

ביקורת נוספת הייתה לגבי המבנה החברתי ההיררכי ששרר בלהקה ושלדעת פקסטון פגע באיכות העבודה והיצירה.

דווקא המחול המודרני, שבתחילתו הבטיח חופש יצירה, ודווקא בלהקה שנחשבה הרדיקלית והדמוקרטית ביותר- כל שראה פקסטון היה דיקטטורה ושיטה של קידום כוכבים- למעשה “העתקה של שיטת הבלט, עם שינויים קוסמטיים”. (ביינס, 59)

פקסטון חשש שהצופים ביצירות המחול המודרני, יצאו מהופעות בתחושה שהתנועה שלהם אינה שווה חקירה. הוא המשיך לחקור ולחפש שיטת עבודה עם רקדנים אשר תאפשר להם להגיע בעצמם לאיכות התנועה המבוקשת.

כך הגיע פקסטון להמציא את ריקוד הקונטקט אימפרוביזציה

פקסטון- תחילת דרכו כיוצר.

יצירתו הראשונה, “פרוקסי”,  , (בשנת 1961), נולדה מתוך הלבטים הללו. הריקוד החל בחיקוי של תנועות ותנוחות מסוגי ספורט שונים, כאשר הרקדנים מאלתרים את המעבר מתנוחה לתנוחה, והמשיך לתנועות יומיומיות כגון אכילת תפוח, שתית כוס מים, והליכה.

ההליכה גרמה לשינוי בעבודתו של פקסטון. היא הובילה למגוון תנועות “לא ריקודיות”, למבנים בלתי היררכיים, ולתנועה אשר הייתה נינוחה וסמכותית גם יחד.

פקסטון אומר: “הליכה זה דבר שעושים כולם. זה מחבר בין הקהל לבין הרקדנים ויוצר חוויה משותפת בה יש לכל אחד ביטוי מעט שונה. אין הליכה אחת נכונה “. (ביינס, 60)

הליכה, כמו גם אכילה שתייה, דיבור, והתלבשות, הפכו למרכז של חקירתו התנועתית והבימתית של פקסטון במשך כמעט שני עשורים.

הריקוד השני שיצר היה ‘טרנזיט’, בשנת 1962. פקסטון השתמש בהליכה איטית ובריצה מהירה.

ב1967 הגיע השימוש בהליכה לשיאו: ביצירה ‘מאהב מספק’, קבוצה גדולה של רקדנים (בין 40- ל 80) חוצים את הבמה שוב ושוב, כאשר מידי פעם עוצרים לעמוד או לשבת. המשתתפים לא היו רקדנים והיו מכל הצורות והגדלים…

בשנת 1970 תיכנן פקסטון להעלות את אותה היצירה, בהשתתפות 42 משתתפים אדומי שיער (ג’ינג’ים) אשר יופיעו לא לבושים בבגדים. ברגע האחרון החליטה אוניברסיטת ניו יורק, שם נערך המופע, לצנזר אותו. היה זה מאוחר בכדי לבטל את המופע ולכן פקסטון עלה לבמה ונשא נאום, בו הבהיר כי לדעתו צנזורה היא אקט אלים  הרבה יותר מאשר אומנות חסרת לבוש.

ב1968, מופע נוסף שעיקרו הליכה : “סטייט”. קבוצת אנשים גדולה צועדת, נעמדת ומחליפה מקומות.

ב1969, “מחייכים”. שני רקדנים על הבמה מחייכים זה אל זה במשך חמש דקות. אסור להם לתקשר עם הקהל, מפני שפקסטון טוען כי תקשורתכזו היא אגרסיבית.

מתחילת דרכו הרבה פקסטון לאתגר מוסכמות תיאטרליות עתיקות יומין. אחת המוסכמות העיקריות שאיתגר הייתה התפתחות העלילה דרך זמן וקצב . ההנחה שפעילות יומיומית, חסרת קצב ועלילה יכולה להיות בעלת ערך אסטטי ואומנותי, הייתה השקפה חדשה שהביא פקסטון יחד עם כוריאוגרפים כריינר, היי וצ’יילדס. פקסטון הוציא מיצירותיו את מושג ה”התפתחות” והפך את הזמן לזמן אחיד נטול התפתחות.

בשנים אלו הרבה פקסטון להשתמש באמנות ללא בגדים, בחיות, ובחפצים בלתי רגילים.

פוליטיקה ביצירותיו.

פקסטון הרבה לעסוק בפוליטיקה ביצירותיו. דרך הצגת אנשים במצבים בלתי נעימים , ניסה לחבר את התיאטרון ל”עולם שבחוץ”. הוא רצה לכפות על הצופיםלבחון את מערך האמונות והמעשים שלהם.

ב” קטע מעבודה לא גמורה”, (1965), השתמש פקסטון בהקלטות ממשפטי מקארתי כפסקול.

ב1971, חבר לארגון נכי מלחמת ויאטנם, וחיבר את “שיתוף פעולה עם ווינטרסולדייר”, כסרט על ויאטנם מוקרן כרקע ליצירה.