מונחים בתנועה ויציבה נכונה

מונחים בתנועה ויציבה נכונה

יציבה: המילה יציבה (Posture) פירושה מצב שבו הגוף כולו או חלקו מוחזק בצורה מסוימת. (זולברג 2004). התפקוד הבסיסי של מערכת השלד והשרירים הוא תנועה, וכל המצבים הסטטיים שבהם נמצא הגוף הם חלק מפעילות בסיסית זו, היות שהתנועה עוקבת אחרי הגוף כמו צל. “עמידה סטטית אינה יציבה ‘אמיתית’ מכיוון שאנו נמצאים בה לעיתים נדירות”. (זולברג 2004, עמ’ 13)

מרכז הכובד: נקודה בתוך מערכת, אשר המערכת כולה מתנהגת כאילו כל מסתה מרוכזת בנקודה זו. (www.Wikipedia.org). כאשר אשתמש במושג זה בעבודה, כוונתי לנקודת האיזון של מרכז הגוף. נקודה אחת הנחשבת כמרכז הגוף. מרכז הכובד אצל האדם נמצא בחלק הקדמי של הבטן התחתונה.

קו הכובד: קו אנכי העובר דרך מרכז הכובד של הגוף. קו הכובד הינו קו דמיוני העובר במרכז הגוף , בתוכו, ומתייחס אל עמוד השדרה ואל כוח המשיכה. הציר הינו ווקטור הנגדי לכיוון בו משקל הגוף אמור לרדת אל האדמה.

מיקום אברי הגוף ביציבה נכונה

כף רגל:

על כף הרגל להיות פתוחה, משתרשת,אוחזת באדמה, מקבלת משקל. המשקל במרכז כף הרגל. “המטופל מדמיין ‘שורשים’ או ‘ברגים’ חזקים היוצאים מכפות רגליו ונאחזים בקרקע”. (זולברג, 2004, עמ’ 111). משקל כף הרגל מתחלק באופן שווה בין 3 נקודות: עקב, כרית פנימית וכרית חיצונית.

קרסול:

לא קורס פנימה. חזק וגמיש. “אסור לשקוע פנימה אל תוך הקרסול הפנימי”. (כלב, 1983, עמ’ 101)

ברך:

הברך צריכה להיות ממוקמת מעל אצבע שנייה שלישית ,כלומר מעל מרכז כף הרגל.

על הברך להיות מעט מכופפת ולא תקועה, על אף שטוד (Todd, 1937) טוענת שהברך אינה משמשת עוד כקפיץ, כפי שהיא מתפקדת אצל ההולכים על ארבע. לטענתה, הדבר היחיד שמאפשר למשקל הרב שיורד דרכה, לא לרדת בקו ישר (היוצר עומס מוגזם), אינו כיפוף הברך אלא העובדה שמבנה הרגל אינו ישר לגמרי אלא יורד אל האדמה בזווית לכיוון המדיאלי של כפות הרגליים. (בהמשך העבודה אציג גישה מעט שונה לגבי הברך).

ירך:

יציבותו של מפרק הירך תלויה גם בברכיים ובקרסוליים. הנקודה הקריטית, המאפשרת יציבה טובה היא מנח מאוזן של עצם השוקה (Tibia) על עצב הקפץ (Talus), מה שמאפשר ייצוב אופטימאלי לכול חלקי הגוף מעל המפרק. בכפיפת ברכיים קלה יש ליצור סיבוב קל של הברכיים כלפי חוץ. פעולה זו תיצור “ספיראלה” כלפי מטה, כאילו התברגו הרגליים לתוך הקרקע. (זולברג, 2004)

אגן:

מרכז הכובד של הגוף נמצא באגן ושם אנחנו צריכים להרגיש אותו. על פי טוד, (Todd, 1937) האגן צריך להיות מגולגל מעט לאחור, ולהשתחרר מעט לאחור. על פי זולברג (2004), דרך גלגול האגן לאחור מתבצעת הארכה של עמוד השדרה: יש לכפוף מעט את הברכיים, לסובב את האגן לאחור ולהדגיש את הורדת עצם העצה כלפי מטה. בשל עקרון השרשרת (בו כל מפרק משפיע על מפרקים הקרובים אליו) ומבנהו התפקודי המורכב של עמוד השדרה, תנועתו של האגן משפיעה על חוליות אחדות באזור המותני והיא אינה מתמקדת רק באזור החיבור S1-L5.

בטן:

לפי ברנרד (Bernard 2004), הבטן התחתונה צריכה להיות אסופה על ידי גלגול האגן לאחור. בגלגול האגן מתגלים שרירי הבטן כמייצבי הגוף וכאחראים על כל צעד: כמרימי הירך. מהבטן יש כוח משיכה כלפי מעלה- אל החזה והראש. הצד הקדמי של הגוף מספק את תחושת המשיכה “למעלה”. על פי כלב, (1983) לבטן העליונה אסור להיות מנופחת אלא עליה להשתחרר מעט פנימה לכיוון הגב התחתון.

גב תחתון:

גלגול האגן לאחור מושך את הבטן פנימה כך שאינה נופלת קדימה ויוצרת לחץ על חוליות הגב התחתון. בגב התחתון יש את התחושה של משיכת המשקל כלפי האדמה- הפוך מהבטן.

חזה:

חוליות החזה צריכות להיות ללא לחץ. ברנרד (Bernard, 2004) טוען שהן כמו חולצה שתלויה על הכתפיים. אין להוציא את החזה החוצה ואין לתת לו לתת לו לקרוס פנימה . זה קורה כשהגב זקוף ונשמר למעלה מהבטן התחתונה, וכשבצד האחורי זוקפי הגב מחזיקים את הגב היטב אך הכיוון הוא למטה. הנשימה היא יעילה בדיוק עד כמה שהיציבה היא נכונה . לכן הצלעות צריכות “לצוף” כמו שאומר ד”ר כלב. (כלב, 1983). לפי טוד, (Todd, 2003) הרמת החזה מתרחשת כתוצאה מכיווץ של שרירי החזה והכתף ומתיחה שלהם לכיוון הצוואר. השרירים הללו מחוברים לחלק החיצוני של הצלעות ומושכים אותן למעלה וקדימה, במקום לאפשר להן “לתלות” מהראש ומהחיבור שלהן לחוליות החזה של עמוד השדרה. משקל החזה זז ממיקומו הנכון – על קו הכובד, בקו אחד עם הראש והאגן – ומפעיל לחץ על חוליות עמוד השדרה לכיוון חזית הגוף.. עקב התזוזה נעשים שינויים בעמוד השדרה כדי להשיב את האיזון, אך אלו אינם שינויים אורגניים ותנועת הגוף נפגעת.

ידיים:

“תלייתן המשוחררת לצידי הגוף ותנודה קלה וניגודית בזמן הליכה”. (כלב, 1983, עמ’ 114). לפי זולברג (2004) תנועת הידיים לפנים ולאחור בסמוך לגוף מסייעת באיזון הגוף .קואורדינציה תקינה מאפשרת זרימה תנועתית שבה נעשית תנועה נגדית של יד ורגל.

כתפים:

הכתפיים פועלות בעיקר בזמן תנועה ולא בזמן יציבה. עקרון הפעולה של הכתף בזמן הליכה הוא מורכב ומעניין. הפעולה העיקרית אינה  בזמן הליכה אלא כאשר מבצעים פעולות עם הידיים.  לפי טוד וברנרד (Todd,1937, Bernard 2004), הכתפיים צריכות להיות קרוב ככל שאפשר לקו הכובד ולכן עליהן להיות מעל האגן ומעל מרכז כף הרגל. הכתפיים –כמו גם החזה, התלוי מתחתן- צריכים להיות משוחררות מכובד משקל הידיים ותלויות מעמוד השדרה.

צוואר:

מנח מאוזן של הראש והצוואר הוא נדבך חשוב בארגון היציבה. מנח לקוי עלול לגרום לנזק באזורים עצביים ( זולברג 2004). צריכה להיות בצוואר תחושה כאילו שהוא מושך למעלה את הראש. הסנטר מורכן מעט לכיוון החזה אך מבלי לכופף את הצוואר.

עורף:

העורף מתרומם מעל הגב ושומר על קשר עם העקב.מבחינה קינסיולוגית קיימים יחסי גומלין בין מנח הראש וחוליות הצוואר לבין  מפרקי הגוף הנמוכים יותר כגון הגפיים התחתונות  האגן ועמוד השדרה. (זולברג 2004)

ראש:

הראש נמתח למעלה כאילו הוא נמשך לשם על ידי חוט. (זולברג 2004). מצב זה יצור תחושה של התארכות לעורף ולעמוד השדרה.

פנים:

לפי ברנרד (Bernard, 2004) לשחרור הפנים יש קשר ישיר ליציבה נכונה. הוא טוען כי שחרור של הכתפיים אפשרי רק כאשר הלשון משוחררת בנוסף יש לשחרר את הלסת, הגרוגרת, ואת שרירי הלחיים.

נשימה:

נשימה נכונה הפועלת בריתמוס פנימי מלא, אפשרית רק כשהגוף כולו מאורגן ומאומן בכל שותפיו. רפיון, אפילו בכף הרגל משפיע לרעה על הנשימה כולה. ברנרד (Bernard, 2004) גורס כי  הנשימה תהיה טובה בדיוק במידה שהיציבה היא טובה.) לחץ בעמוד השדרה משבש תמיד כל שאיפה ונשיפה.