יורים ובוכים

תארו לכם תותחן, שאחרי כל פגז שהוא יורה, מתחיל למרוט את שערותיו ולצעוק: “אבל לא רציתי לירות!”. כך עד שהוא שוב יורה ושוב צועק וחוזר חלילה.

חשבתי על כך כשקראתי את מאמרו המעניין של יצחק לאור (הארץ, 18 ביולי), נגד המלחמה.

תהיתי מדוע לאור וכל אלו המתנגדים ללחימה, לא ניסו למנוע אותה לפני שהיא פרצה. מדוע לא הצליח איש מהמתנגדים לדעת על אותה תכנית מגירה ועל הכוונות לפתוח בלחימה?

ברצוני להציע כי הסיבה לכך היא שגם המתנגדים ללחימה, ( ואין מדובר כאן ב”שמאלנים” שבעד הלחימה…) חפצים בהמשך הסכסוך והמשך המלחמה. באופן בלתי מודע הם מעדיפים מצב של חוסר אמון, מתיחות וקיטוב.

מה פירוש באופן בלתי מודע? פירושו שבעוד שמישהו סבור שהוא באמת ובתמים נגד הלחימה ובעד שלום, הרי ה”אמת” היא שהוא -או לפחות “חלק בתוכו”- רוצה משהו אחר ופועל בצורה אשר גורמת לו להשיג את התוצאה אותה הוא “לא רוצה”.

הרי בטוח שניתן היה לעשות משהו בעוד מועד, להשמיע קול. אפשר היה למשל גם להצביע למפלגת העבודה, במקום להגיד שהמנהיג שלה לא מתאים. ולמה ישראל אינה חתומה על העצומה למניעת נשק גרעיני?

אז אולי אנחנו לא ממש רוצים שלום, לא ממש בשלים להיכנס לתהליך של בניית אמון ופתרון הסכסוך.

כמו שחלקים בעם יאשימו את הערבים בכך שהם כופים עליהם להילחם, כך מתנגדי המלחמה יאשימו את שאר העם שהוא מכריח אותם להיות חלק ממדינה נלחמת.

בכל מקרה, אנו מסרבים לבדוק מה אנחנו רוצים באמת והאם המצב באמת נכפה עלינו, או שאולי הוא סביר מבחינתנו, אפילו מתאים, ובהחלט אינו כה שונה ממה שאנחנו מוכנים לסבול. (קצת עניים, קצת ניצול, קצת הרג).

בעבר, כשהייתי מסיים מערכת יחסים עם בת זוג, הייתה הבחורה מתנהגת לאחר הפרידה באופן שאני פירשתי כבוגדנות ונקמנות ובכך בעצם הייתה “מצדיקה” את זה שעזבתי אותה.

לאלו המצדדים בלחימה, החיזבאללה והפלסטינאים ממשיכים להצדיק את הלחימה שלנו. אך מה עם אלו המתנגדים לה? הרי גם להם הלחימה משרתת משהו. אולי את הרצון שלהם לראות את העם “מתדרדר”. אולי אלימות וכעס הנמצאים ב”לא מודע” של אותם “מתנגדים”.

מה שאני לא הבנתי אז, זה שהבחירה שלי –לעזוב אותן, לחתוך את התהליך באיבו- השפיעה על ה”תוצאה”. מה ש”קיבלתי” לא היה נפרד ממה שבחרתי. באופן תת מודע, לא רציתי קשר, אז הרסתי אותו, ואחר כך, כאותו תותחן, אמרתי לעצמי שאני באמת ובתמים רציתי קשר ושפשוט בת הזוג לא התאימה.

אבל הסירוב הלא מודע שלי להתקדם השפיע גם עליהן:  ה”התדרדרות” שלהן הייתה כי בן הזוג שלהן קטע איתן את התהליך במקום להעמיק אותו.

כמובן שבמישור הפוליטי, ההשפעה של כל פרט ופרט אינה כה ברורה ומיידית, אך בעוונותיי, אני מדבר על מישור שבו גם לרצון הפנימי שלנו יש השפעה על המציאות.

אם נשאף למצב בו הערבים אינם מכריחים אותנו להילחם ובני עמנו אינם כופים עלינו מלחמה, נוכל להאיץ את תהליך הריפוי של המזרח התיכון.

אז אולי הערבים אינם בן הזוג האידיאלי, ואולי יוכח כי הם מלכתחילה תכננו להרוג אותנו. אבל ראוי שנפשפש במעשינו ובנפשנו ונבדוק האם אנחנו מעוניינים בלחימה או חפצים באמת לנסות להשיג שלום.

ולמי מאיתנו שבאמת לא מעוניין במלחמה: אני בטוח שניתן לנסות לכוון את התהליך למקומות אחרים מבעוד מועד.

חשוב גם להגיד את הדברים שאמר לאור ולהתנגד לשנאה עיוורת ולהרג המוני, אך עדיף להשפיע על המציאות בצורה יותר יעילה ומודעת.