לפי טוד (Todd, 1937) הליכה אופטימאלית היא תוצאה של שליטה במשקל הגוף, אשר נע בין הרגליים לעמוד השדרה. השינוי במשקל הוא דרך הטיית האגן קדימה ואחורה. בנוסף חייב מפרק הירך להיות "מוחזק" קרוב למרכז הכובד, כך שראש עצם הירך( Femor) לא בורחת לצדדים, אלא נשארת בשיווי משקל על מנת 'לקבל' את המשקל הנגדי הנוצר בזמן הדריכה ומשמש כתמיכה לגוף. חשוב לזכור שכוח המשיכה לא רק יוצר את משקל הגוף אלא גם יוצר כוח נגדי שווה בכל צעד. הדחיפה למעלה היא ביחס למשקל אך גם למומנטום של ההליכה: לשמור על צעידה קלה, תנועה זורמת ולשחרר משקל אל האדמה.
לשם כך דרושה קואורדינציה של השרירים המקיפים את עצם הירך ואת מפרק הירך. המשקל באזור הירך רב והוא מושך כלפי מטה. רק כיווץ מסוים בשרירים הנמצאים באזור הקדמי של הירך ובחיבורי העצמות ימנע קריסה, לחץ, או 'בריחה' של עצמות. בכדי לשאת משקל כבד יש צורך בשרירי גב תחתון ואגן חזקים, אשר נמשכים עד למעלה החזה ולמטה לרגליים. הקבוצה החשובה ביותר , המותן כסל (Ilio-Psoas), קשורה לאזור העבה ביותר בעמוד השדרה ולאזור הרחב ביותר במפרק הירך. השרירים מתחברים לכל חוליה מותנית ולחוליות החזה הנמוכות. לכן הנפת הרגל מתחילה מעמוד השדרה המותני ומערבת את שרירי היציבה החזקים ביותר. שרירי המותן כסל עם חיבוריהם הרבים מסייעים לתנועה וגם לייצוב ולתמיכה באגן.
תנועת הרגליים בהליכה
תנועת הצעידה מתחילה מהירך. בהרמת הרגל, הברך מתכופפת באוויר כך שהזוית בין הקרסול לירך קטנה. בשיא הכפיפה של הברך, הגוף עומד מעל מרכז הכובד, על רגל שנייה ישרה – זהו אמצע הצעד. אז הברך מתחילה להרחיק את הקרסול קדימה ואל הצעד הבא, כך שהזוית בין הירך לשוק שוב גדלה. התנועה של הברך גורמת לאצבעות הרגליים להימשך קדימה במעט פוינט ולכן הדריכה מתרחשת כאשר העקב מגיע ראשון לרצפה. בהליכה אופטימאלית יש לשמור על מרווח מדויק בין כפות הרגליים, ולשמור עליהן מקבילות כך שהגבול הפנימי של כל כף רגל קרוב לגבול הפנימי של השנייה- משני צידיו של קו ישר העובר תחת מרכז הכובד (זולברג 2004). כפות הרגליים מתגלגלות בהליכה תקינה במצב מקביל, בדומה לגלגלים על פסי רכבת. הן מתגלגלות ממרכז העקב, על הציר המרכזי של כף הרגל, אל חמשת הבהונות. צעידה, כאשר הבהונות מכוונים היישר לפנים מאפשרת את הפניית הכוח הדוחק ישר לכיוון ההליכה, חוסכת אנרגיה קינטית ומונעת לחץ לא מאוזן ושחיקה במפרקים שונים. ד"ר אוליבר הולמס (Holmes) מאמין כי ישנו גלגול משמעותו הרבה יותר מאשר גלגול בכפות הרגליים בלבד:"האדם הוא גלגל, עם שני חישורים- הרגליים, ושתי תחתיות הגלגל- כפות הרגליים. הוא מתגלגל על כל כף רגל מעקב לאגודל. אם היה יכול, היה ממשיך להתגלגל קדימה סיבוב שלם כמו שעושים בגלגלון, כאשר הידיים הם המשך החישורים של הידיים. מכיוון שחישורי הרגליים מגיעים לקצה גבול היכולת שלהם, ומדובר כאן בהליכה על שתיים בלבד, החישור והגלגל צריכים להתרומם בקצה הסיבוב שלהם ולהיות מונפים קדימה לגלגול נוסף. כך קורה לסירוגין עם כל רגל" (הולמס אצל טוד Todd, 1937, עמ' 198).
טוד טוענת (Todd, 1937) שהאיזון בין שריר המותן כסל והשרירים המנוגדים להם, המחברים בין מפרק הירך לאגן, תורם לתנועה משולבת של שתי הירכיים ולתמיכה באגן. הדבר מאפשר מרכוז של הדחף בכל צעד, כאשר כל רגל מקבלת , לסירוגין, את משקל הגוף כולו. הוקטור האלכסוני של הכוח העולה מהאדמה לתוך עצם הירך ולמפרק הירך חייב להיות מכוון לעצם הזנב ולמפרק של עצם האגן עם המותן (Sacro- Iliac Joint) כדי לשמור על האגן נתמך וממוקם נכונה. בכל צעד, הרגל החופשית נשלחת לפנים ומתכופפת כדי לעזוב את האדמה. הרמת הרגל מתחילה בירך. לפי הולמס, הייחודיות של האדם ההולך על שתיים הוא בכך שמרכז הכובד עובר מרגל לרגל בזמן הליכה. (הולמס אצל טוד Todd, 1937). תפקידם של מפרקי הירך הוא להניע את הרגל בתנועת קשת כך שיתרחקו ויתקרבו למרכז הכובד. כך מתרחשת תנועה: הקשר בין החלל והזמן בעזיבה והרמה של משקלות הגוף. בכל צעד, המשקל נופל קדימה בעקביות ואז נבלם על ידי שרירי מפרק הירך ועל ידי הרגל הנגדית המתנופפת, כדי למנוע נפילה. עצם הירך נשלחת קדימה "לפני" האגן, בכדי "לקבל" את המשקל, בסיוע שרירי מפרק הירך. כאשר הרגל שקיבלה את המשקל שבה ודוחפת את האדמה, הרגל הנגדית שהתרוממה מאחור כבר מתנופפת קדימה כדי לשוב ולקבל את המשקל. משקל הרגל הדורכת צריך לרדת לתוך קשתות כף הרגל. המשקל יורד דרך עצם השוקה ( Tibia) אל המפרק שלה ושל עצם הטלוס(Talus)- מפרק הקרסול.