הדברים החשובים באמת

על אתי הילסום ועל ההיתפסות לצורה.

אתי הילסום, יהודיה ילידת אמסטרדם, כתבה את יומנה בשנים 1943-1942 .

“אני צריכה לשמור על קשר עם המחברת הזאת, כלומר עם עצמי”, כותבת אתי בת ה30 .(השמיים שבתוכי, עמ’ 24)

בתקופה זו הגיעו הגזירות כנגד היהודים אף לאמסטרדם  , ויומנה של אתי מספר  על קורותיה בתקופה זו, עד הישלחה לאושוויץ, אך בעיקר על המתרחש בתוך נפשה העשירה, הרגישה והמיוחדת.
יומניה התפרסמו רק כ40 שנה לאחר מותה, בשם “חיים כרותים”, וכעת ראו אור מחדש בעברית, בשם “השמיים שבתוכי”.

בתחילת הספר/ יומן, אתי מבוהלת מן המלחמה שהגיעה עד הולנד, ומחפשת פשר ותשובה:

“ושוב מעצרים, טרור, מחנות ריכוז, העלמות שרירותית של אבות אחים ואחיות. אנחנו מחפשים את משמעות החיים ותוהים אם היא קיימת בכלל. הכל נראה מאיים כל כך ומבשר רע…”.

אתי מרגישה ש”מתחולל בה קרב”, שבו נשאלות בתוכה שאלות משמעותיות על מהות החיים ומהות הסבל, “וכל מה שאני יכולה לעשות הוא להעמיד את עצמי לרשות הקרב הזה…” (עמ’25).

והנה מתוך ה”קרב” צומחת ועולה בתוכה מעין בהירות חדשה ומפגש ישיר ועוצמתי עם החיים על כל צדדיהם:

“אני חיה ברגע הזה במלוא מובן המלה, והחיים שווים שיחיו אותם. ולו ידעתי שאני עומדת למות מחר, הייתי אומרת, חבל מאוד, אבל מה שהיה היה טוב.” (שם).

היא מספרת שגם בעבר היתה אומרת משפטים כאלו, אך ממקום מנותק וציני: “אז היינו זקנים ,נבונים ועייפים. אבל עכשיו זה שונה.”

בד בבד עם החמרת הגזירות, גודלת באתי האמונה באל ובחיים. באמסטרדם כבר אסור ליהודים לנסוע בתחבורה ציבורית ולקנות בחלק מהחנויות.

“הבוקר עבר עלי גיהנום של אי שקט וחרדה על כל התקנות החדשות”, היא כותבת, (עמ’ 88), אך מספר  שעות לאחר מכן היא שוב מתיישבת לכתוב: “שמש במרפסת הסגורה ורוח עוברת בין שיחי היסמין. כמה מוזר היסמין הזה, זוהר כל כך ושברירי בין כל האפור והעכור שמסביב. גם במאה העשרים עוד אפשר להאמין בניסים. ואני מאמינה באלוהים, למרות שעוד מעט יאכלו אותי הכינים בפולין”.

אתי אינה מדחיקה את השואה שעומדת לרדת על ראשם של יהודי הולנד, היא מישירה אל העובדות מבט מפוכח. “הם רוצים להשמיד אותנו כליל ורק אם נכיר בזה נוכל להמשיך הלאה. ” (עמ’ 90).

ראייתה חודרת את המסך של רגשותיה האנושיים ומצליחה לחדור ישירות אל איזו מהות הנמצאת בדברים:

“החיים והמוות הסבל והשמחה, השלפוחיות ברגליים, העייפות והיסמין שמאחורי הבית, הרדיפות, מעשי האכזריות הרבים מספור, כל זה מצוי בתוכי, כל זה הוא שלמות אחת בתוכי….”

מה שיפה הוא שגם התובנות העמוקות ביותר אינן פותרות לא את המצב כמובן אך גם לא את הדאגות והכאב שלעיתים שבים ועולים:

“כרגע גשום וקר. החורבן זוחל ומתקרב….יום קשה, קשה מאוד. צריך ללמוד לשאת את הגורל המשותף ולנטרל את כל האנוכי והילדותי שבנו. את חלקי בגורל המשותף אני חוגרת על גבי כמו תרמיל.”

ההיתפסות לצורה

ודווקא בתקופה קשה זו, מתפתח רומן בין אתי לבין גבר מבוגר ממנה, פסיכולוג מפורסם אשר טיפל בה בעבר. ובתוך כל הקושי מסביב מתפתחת ביניהם אהבה עזה.

יום אחד היא מביטה בפניו ולפתע הם נראים לה זקנים והיא חושבת לעצמה שלא הייתה רוצה להתחתן איתו.

“תגובות כאלה הן בעיני מכשול ואבן נגף לקירבה הגדולה ולרגשות האמיתיים. אסור שזה יקרה כיוון שאין לזה כל קשר לדברים החיוניים והאמיתיים”.

כאן פורשת בפנינו אתי את מחשבותיה לגבי הדברים שבאמת חשובים בחיים. קשה לה לבטא את זה והיא חוזרת וכותבת ביומנה שאינה מצליחה לבטא את עצמה כפי שהייתה רוצה, אך אין ספק שהיא מתכוונת לרבדים מסוימים במציאות שיש לתת עליהם את הדעת, ולהצליח לגעת בהם. הדברים אמורים גם ביחסים בין בני אדם, ביכולת להגיע אל האדם שמולך וגם ביכולת לראות מעבר לקשיים הפרטיים.

“עיני פקוחות לרדיפות ולדיכוי, לשרירות הלב ולשנאה. ובכל זאת, ברגעים אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאינני מסוגלת לתארן אפילו”.

סוף דבר

אני חושב שבשביל להגיע אל “הדברים החשובים באמת”, צריך בעצם ללכת מעבר לצורה. אם זה לראות מעבר לפניו של האהוב שנראות פעם כך ופעם כך, אם מעבר לקטנוניות של עצמנו ואם מעבר לאכזריות של האחר.

אך ההיתפסות לצורה היא עוד עמוקה יותר: היא ההיתפסות לרעיונות על מה אמור לקרות, איך הדברים אמורים להתרחש ולהיראות. ההיתפסות לצורה היא כאשר אנחנו רוצים לקבוע בעמ\צמנו את צורתה של המציאות. (ידיד שלי אמר לי שלדעתו זו בעצם משמעותה של עבודת אלילים).

לקראת סוף הספר, אתי נשלחת למחנה מעבר ואהובה, אנדרה ספיר, נפטר ממחלה פתאומית.

“אנשים אומרים, ‘הוא מת טרם זמנו’. אני אומרת: העולם הפסיד ספר פסיכולוגיה, אבל זכה עוד באהבה”.

כאן יש שתי דוגמאות מאלפות לדברים: הראשונה כמובן היא שאין דבר כזה מת טרם זמנו, כולנו חלק מאיזו חוקיות גדולה שאיננו יודעים מה צריך להתרחש בתוכה.

אך חשוב מזה, העולם הפסיד ספר פסיכולוגיה, כלומר ספיר יכול היה להותיר אחריו “צורה” כלשהיא, ספר טוב שדרכו יזכרו אותו, אך הוא בחר להקדיש את חייו לאהבה, לקשרים עם אנשים, ל”דברים החשובים באמת”.

אתי אינה מוותרת, גם במחנה המעבר היא ממשיכה להיות נאמנה לעצמה  ולאלוהים.

“עלינו לעשות את המוטל עלינו ולא להיכנע לפחדים הקטנים ולדאגות הקטנות, שכל אחד מהם הוא כהצעת אי אמון באלוהים”.

מילותיה של אתי אומרות שירה ואומרות אהבה ואולי זה המסר הגדול שלה אלינו, לתת מקום לאהבה,לשירה, ולאמונה בתוך חיינו, לא משנה באילו נסיבות ומצבים.