פלדנקרייז: על מודעות ויציבה

סיכום מתוך שיעורי תנועה של משה פלדנקרייז. (פלדנקרייז פיתח את שיטת פלדנקרייז לשכלול היכולת התנועתית וללימוד יציבה נכונה ).

דמויות הגוף.

במקום אחד מציין פלדנקרייז כי יש לאדם ארבע דמויות גוף:בפסיכיאטריה ונאורולוגיה, באנטומיה ופיסיולוגיה, דמות גוף פונקציונלית בפעולה, ודמות גוף הנראית לעין.במקום אחר החלוקה היא שונה ומורכבת יותר.

אמינקרינל בודי אימאז' – דימוי גוף נאורולוגי, הנמצא באמונוקולוס.

דמות גוף של הרגשות – דמות רגשית. גם כן קשורה לגירויים במוח.

דמות האדם בפעולה. אילו חלקים הוא מרגיש בגוף. מה הבהירות של ההרגשה. האם האני שלו כולל אזורים כאלו או אחרים.

אמינקרל בודי אימאז':

אני סבור כי דימוי הגוף הנאורולוגי, קשור קשר בלתי נפרד לדימוי הגוף ההרגשתי –רגשי- של הרגשות, עליו אני מרחיב ומעמיק בעבודה זו.

אמינקרינל בודי אימאז'-. דימוי גוף נאורולוגי, הנמצא באמונוקולוס. זהו החלק המוטורי במוח ממנו יוצאים אימפולסים לעמוד השדרה, בשביל לכוון את השרירים לפעולה. כל מספר תאים האחראים על איבר מסויים מקבלים עם הזמן צורה ידועה, וכך מצטייר לו מעין איש קטן על המוח. בצורה שנוצרת יהיה יצוג גדול לאיברים בעלי יכולת מוטורית גבוהה ותנועה רבה, ויצוג נמוך לאיזורים חסרי תנועה או בלתי מפותחים. לדמות הזו, קורא פלדנקרייז- בודי אימאז'.

דמות גוף של הרגשות.

דמות גוף של הרגשות, מלבד היותה מושפעת גם מהבודי- אימאז', קשורה בקשר בלתי נפרד למודעות הגוף ויכולת ההרגשה שלנו של איברים בגוף ומיקומים בחלל. דמות רגשית ומודעות גוף:

"אם תנסו פעם לשכב חצי שעה ולראות מה המרחק בין שתי העיניים בהרגשה? אם אני מנסה לשים את הידיים להגיד "הנה, זה מול העין הזו, זה מול העין הזו", אני מתפלא אחר כך שזה פי שניים יותר רחב. יש אנשים, אם אתם תנסו לשאול אותו "מה גודל כף הרגל שלו", ברגע שהוא עומד, שיצייר את זה. אז תראו קודם כל שאין לרגל הצורה האנטומית, ושהוא מרגיש רק את המקומות הלחץ.אם תנסו עכשיו. כל אחד בשביל עצמו שינסה לחשוב על מה הוא יושב ומה הצורה והגודל של הכתם הזה שהוא יושב עליו. אתם תראו שאין לזה שום קשר עם התחת….אתם תראו שכל אלו שלא מצליחים לשבת ישר, לא מרגישים שהכתם הזה הוא עשרים ס"מ לפני הכתם הזה, או אחורנית. וכל זמן שלא עוברים פחות או יותר על הגוף הזה ועושים בו סדר פחות או יותר שיתאים למציאות.

צור קשר לטיפול פרטני בכאבים ובעיות יציבה

"(פלדנקרייז משה, דמות הגוף בתנועה, סליל (2)16, T1, שיעור 3, צד A, קובץ: 21653. הוצאת מכון פלדנקרייז לחקר התנועה ושיפורה, תל אביב, ?.)

פלדנקרייז נותן לתלמידיו לבצע תרגילים לכאורה פשוטים, אך משום מה יש קושי בביצועם. הוא מסביר שהסיבה לכך היא  המודעות הנמוכה, או תפיסה פרופריוצפטית מוגבלת, שמונעת מהאדם לקבל מידע נכון לגבי מיקום האיברים שלו בחלל.אני עצמי נתקלתי בתופעה זו בשיעורי התנועה שלך, (תרצה שפנאוף- גוף בתנועה), שהייתי צריך להניח את ידי על הרצפה כשהאצבעות מצביעות על כף הרגל, אולם כשעשיתי זאת הייתי משוכנע לחלוטין שכף היד שלי הפוכה, וכך מספר פעמים, עד שהגוף לימד את עצמו לחוש את היד בצורה נכונה.

"זה קשור בתוך האונקולוס עם הדמות השנייה, הרגשית, בלי שהאדם ניסה פעם לבדוק את זה ולהתאים את זה למציאות. …הדמות הזו לקויה אצל כולם ויש כאלה שלוקח להם חצי שעה ללמוד לעשות את התנועה הזאת…אין לזה שום קשר למציאות. ומכיוון שאין לזה קשר למציאות, ברור שהפעולה לא תביא את התוצאה הרצויה. רוב האנשים לא מסוגלים לקחת כדור ולזרוק אותו לאיפה שהם רוצים.ראיתם לא פעם שאנחנו לוקחים תנועה ומנסים לתקן משהו, ופתאום מופיעה גמישות של תנועה, שבשום עבודת פרך לא תשיגו תוצאה בזמן כל כך קצר."

(שם, צד B, קובץ 31653)

 

הצד הרוחני של הבודי- אימאז:

'"כאשר בודקים נדהמים לגלות שניתן לחיות חיים שלמים עם תמונה כה זעומה ומעוותת של המציאות. …ברגע שמתחילים לשים לב מרגישים ששינויים גדולים חלים שם בזמן שרק נוגעים בקשב שם. המושג הזה נעשה אחד מעמודי התווך של העבודה שלנו. יש מקומות שלמים שאינם בדמות התנועה, שהאדם מתנהג כאילו החלק הזה אינו משתתף בפעולה."

"התרגילים שעשינו היו בשביל אדם חוויה גדולה, ששחררו לו את הראש, את העיניים ואת הכתפיים.זה לוקח חלק מן האישיות ומכניס אותו לחיים….ועד שמצאתי שבתנועה אני משתמש ברגליים בצורה שאינה מתאימה למציאות, למציאות של גודל כף הרגל, של המקום בו היא נתונה בגוף. אלא מה שאני עושה בה זה מין סילוף. זה מה שקרה ואירגן לי קשרים כאלו במוח, בהרגשה ובדמות הגופנית שישנה.

אין לזה קשר עם המציאות ותנועות כאלה המכניקה של הגוף לא יכולה להסתגל להן. זאת אומרת שהבודי אימאז' זה בעצם מה שהאיש עושה עם הנתונים שניתנו בידיו.

לגייס את עצמו כך שלעשות מה שהאדם באמת יכול היה לעשות בעצמו. אדם אחד שמשיג, שעושה משהו. במקצוע אחד יש מליון שרק חולמים על זה, מדברים על זה, מרגיעים את עצמם באיזו צורה, מתחתנים או משהו אחר…. כדי שתהיה להם סיבה לא לעשות את מה שצריך לעשות. ואם תסתכלו בזה, האיש משתמש בדמות של עצמו בחלקים אפסיים, ורובם, רוב אלו שאינם נותנים לו אפשרות טובה יותר מלרוב האנשים מסביב, כל אותם האיברים הם לקויים אצלו בדמות, בדמות האישית שלו." (שם, צד B, קובץ 41653)

 

סלף- אימאז'- דמות האדם בפעולה.

כאן עובר פלדנקרייז לדמות הגוף בפעולה. אך חשוב להבין ולהדגיש שההפרדה אינה כה מוחלטת ושהמושגים משתרגים זה בזה, ומרכיבים זה את זה.הדבר החשוב לדעתי הוא שגוף האדם בפעולה- כבר מכיל בתוכו את הכל- מה שפלדנקרייז קורא סלף- אימאז'. הדבר כולל את כל המימדים וכל היחסים."אם אתם חושבים שהשינוי קורה בבודי- אימאז' זה לא נכון. זה לא רגשי ולא מכני, כי אם סלף- אימאז', מפני שזה צריך להכיל גם את היחס במרחבי והזמני, גם את היחס הקינסטטי. ז"א תחושת הגוף בתנועה יותר חשוב מאשר באופן סטטי. לכן זה סלף- אימאז', ז"א דמות עצמו. זה לא בודי אימאז' לא מכניקל אימאז' ולא אימושן אימאז', כי אם דמות האדם בעצמו- סלף- אימאז' שמכיל את כל הדברים האלו יחד.""כשהתחילו השיעורים הראשונים שלנו אני אמרתי: אנחנו נעבוד כמה שנים על לעשות את המשפט הזה, הרגש המחשבה והתנועה שמכילים במילים האלו "אני עכשיו שוכב". אדם עליון הוא אדם שתופס את כל המשמעות של "אני עכשיו שוכב". אם הוא מאורגן כך שיש אינטגריישן מלא של כל האישיות שלו על זה, ושזה מתאים למציאות, אז זה אידיאל." (שם, צד B, קובץ 41653)

ה"אני" ומטפורת הגוף.

פלדנקרייז בוחן את היחס בין מה שאדם תופס כ"אני" שלו, לבין רמת המודעות שלו לגוף. התפיסה הרגילה בעולם הרוח שה"אני" הוא בעצם מטאפורה של אדם על עצמו- כל המחשבות ורעיונות שיש לו על עצמו. פלדנקרייז שופך אור על הדבר ומסביר שגם המחשבות שאדם עשוי לחשוב על עצמו- מוגבלות על ידי רמת המודעות הגופנית שלו, והיכולת שלו להרגיש אץ כל גופו. אם תפיסת האני לא תתרחב לתפיסת גוף שלמה, הרי שהאני יהיה כלוא במטפורות שטחיות על יופי, הערכה, כבוד, נחמדות ועוד.

"היו שיעורים כאלו שניסינו לראות איזה חלק מהגוף מרגיש "אני". כל אחד חושב "אני". איזה חלק הוא מראה כשהוא "אני"? הראש? לא אצל כולם. יש כאלו שהשיניים אצלם לא בסדר אז הם מחזיקים ככה את הפה ולא מרימים את השפה העליונה אף פעם, מפני שיש להם שם שן שחורה. והם מעולם לא צחקו כדי לא להרים את השפה. אז השפה העליונה משתתף בה ה"אני" שלהם? כן, בצורה נגיטיבית, כדי להפריע להם…. הם לא יודעים לכעוס מפני שבשביל לכעוס צריך לגלות את השיניים. וכל זה בלום ומופרע, מפני שחלק מה"אני" שלהם איננו יכול. חלק מהם יצא מה"אני" ולא משתתף בחיים. כשאני חושב על "אני", אני חושב על הדברים היפים, איך אני מחייך יפה, איך להראות שאני חכם ,שאני מבין. כל אחד מוצא לו את הקונץ שלו בשביל לבצע את ה"אני". אבל איפה זה ה"אני" השלם שמרגיש שהבטן זה אני. שעמוד השדרה זה אני. שכל הדברים הלא יפים שלי זה אני?"….אלה שזוכרים שעשינו תרגילים כאלה: "אם אפשר להרגיש שאני בבטן".

"אם אפשר להרגיש שאני בין הרגליים". "אם אפשר להרגיש שאני בין האצבע הקטנה לסמוכה". אתם רואים שעושים רק מחשבה כזו – ואתה מוצא שפתאום אתה קם ומרגיש את כל הגוף אחרת. יש הרגשה כזו כאילו רחצו אותה מבפנים.אני מתאר לי את הדמות שאני מוצא לקויה אצלי, ומנסה –באופן מתודי – לעבר על כל הדמות ומלא את הפגמים. פגמים במובן זה של אי התאמה למציאות…. להתאים את זה למציאות, זה העבודה.ז"א להיות נוכח ברגע שנוכחים. לדעת המרחב והזמן ולהרגיש את מה שמרגישים שזה יתאים למציאות. במילים אחרות זה למעשה העושה את מה שנחוץ בשביל לעשות קומפליט אינטגריישן, ז"א להיות אדם בריא. (שם, צד B, קובץ 51653)

קרא עוד על יציבה נכונה