זכרון דברים היא יצירה על זיכרון השואה. כלומר- לא יצירה על השואה עצמה. ובכל זאת, אין ספק שהשואה נוכחת לאורך כל המופע. (או אולי זה אכן רק זכר השואה): רעשי הרכבות הבאות וההולכות, קריאות "ראוס" ("החוצה" בגרמנית) הנשמעות מהרמקולים, ודרגשי העץ ההופכים לרגעים למתרסים נגד ירי – כל אלה הם רק חלק מהדימויים המתקשרים בתודעתנו הקולקטיבית לנושא השואה.
היצירה נפתחת לקולות של רכבת נוסעת. מוסיקה שקטה ורקדן אחת נמצא למעלה על לוח העץ.
ברמקול נשמע קול גברי המצטט מספר פסוקים באנגלית, של טקסט מתורגם מספר קהלת. הפסוק הראשון שהוא מקריא הוא:
"To every thing there is a season, and a time for every purpose, on the heaven"
התרגום לאנגלית של הטקסט המוכר מספר קהלת, מנתק אותנו מההקשרים המוכרים לנו ומאפשר לנו להקשיב למשמעות של מילות הטקסט: לכל זמן ועת לכל חפץ, מתחת לשמיים. עת לאהוב ועת למות, עת לרקוד ועת להתאבל.
מילות הטקסט שולחות ישירות לשאלות נפוצות בזיכרון הקולקטיבי הישראלי: האם השואה הייתה חלק מהתוכנית האלוהית, כמו כל דבר אחר? כלומר, "עת לטעת ועת לעקור נטוע" או שמא, הייתה זו טעות ומשהו שחרג מעבר לחוקים הרגילים של המציאות?
הרקדנית היושבת על המדרגה שיוצאת מלוח העץ, בסצינת הפתיחה, יושבת דומם וצופה מן הצד בששת הרקדנים בקדמת הבמה. הייתכן כי כאן נפתח הדיון בשאלה על חלקו של אלוהים ב'סיפור'? האם הוא רק צופה חסר אונים כדברי ז'יז'יק, או שהוא מחכה לראות כיצד מתפקדים האנשים שהוא זרק למשחק כדי שיסייעו לניצחון הטוב על פני הרע. ואולי בכלל השטן הוא שתכנן את כל זה, ושאלת האלוהים אינה רלוונטית?
בסצינות הבאות קושר באר בין ריקוד סולו אישי, כואב ונאנק, לבין ריקוד קבוצתי, בו חוזרים הרקדנים והרקדניות על תנועה מונוטונית: באחת הסצנות, למשל, הם הולכים בשורה לצידי הבמה. בסצנה אחרת הם צועדים בחושך, הלוך וחזור, ללא כל משמעות, כהולכים לקראת המוות. באחת הסצנות החזקות במופע, עומדים הגברים על הדרגשים ומעבירים ביניהן את הנשים. הם כאילו עוזרים להן לצאת, להימלט, אבל משלחים אותן לעבר הלא נודע. לאחר מכן, הם עצמם הולכים באותה הדרך.
מאבקו של הפרט מול מציאות אכזרית, בין אם פנימית ובין אם חיצונית תופס מקום מרכזי ביצירה. וגם אם אינו מנסה לומר אמירה כלשהי, אלא רק להציג את הקונפליקט דרך האומנות, הרי שמתעוררות שאלות רבות.
3 התפאורה
עיצוב הבמה מעודד ריבוי משמעויות: המרכיב העיקרי בו הוא שבעה לוחות עץ גדולים, הניצבים לאורך החלק האחורי של הבמה. הרווחים הצרים שבין הלוחות יוצרים שש כניסות לבמה. רווחים דחוקים אלה הם הכניסות היחידות דרכן יוצאים או מוצאים הרקדנים אל הבמה. לוחות העץ מתפקדים בדרכים מגוונות: לעיתים הם גדר, חומה, המגבילה את "הכלואים" על הבמה ולא מאפשרת להם לברוח. ברגעים אחרים הופכת החומה למגן שאפשר להסתתר מאחוריו, ואולי אף להימלט בחסותו. מהלוחות נשלפים דרגשים, רמז ברור למחנות ההשמדה. דרגשים אלו משמשים למנוחה, אבל גם לטיפוס והתקדמות. הרגעים האינטימיים ביותר ביצירה מתקיימים על גביהם. בשונה מרוב הרקדנים והרקדניות, הלבושים בגדים תחתונים, בהירים, ישנה רקדנית אחת בירוק. בסצינות מסוימות ידיה קשורות, ובאחרות היא מהלכת חופשייה. את מה היא מייצגת? אולי את המציאות האחרת, את ההיגיון שניטל מן המציאות האבסורדית, מעין פתח של תקווה, צבע של חיים בים המוות.
לדעתי, שבעת לוחות העץ המהווים תפאורה מסמלים את שבעת ימי השבוע. על אף שקו הזמן של המציאות פועל לכאורה בקו ישר קדימה, הרי שימי השבוע הם ההופכים אותו למעגלי. שבעת ימי השבוע מסמלים את הסדר העולמי ואת הקשר בחיינו למחזור שאינו מחזור החיים בטבע, אלא מחזור המיוחד לבני האדם, ואולי לקשר שלהם עם האלוהים. פעמים רבות לאורך המופע עולים רקדנים על שישה מתוך שבעת הלוחות. מה מסמל הלוח החסר? ייתכן והוא מסמל את הזמן בהיסטוריה בו נשבר הרצף האנושי הזה של שבוע ועוד שבוע, מעין זמן בלתי אנושי, בו אלוהים לא היה עוד נוכח. השבת עם ה"ב" הדגושה הופכת ליום בו האל אכן שבת ממלאכתו, בו, אולי לא היה עוד יום ולילה, ולא סדר עולמי מתוקן. כפי שאמר לוינס, "'שעת בין השמשות' בה הכל היה מותר" (לוינס, 2001).
ואולי אלוהים כן היה נוכח, רק לא יכול היה לעשות דבר, כדברי ז'יז'יק? אולי בזמן השואה נתגלתה העליבות של הניסיון האנושי ליצוק משמעות בקיום ומחזוריות מזויפת? כמובן שעונות השנה ומחזורי הירח והשמש המשיכו גם בזמן השואה, אך האם באמת השבוע המשיך כאילו לא קרה דבר? אולי השואה היא פרק זמן שהוצא מההיסטוריה האנושית. ואולי כשאנחנו ניגשים לזכור את השואה, אנחנו לא רוצים לחשוב על זה שייתכן ומאז השואה, שבעת הימים כבר אינם שבוע. אולי זה מה שקרה לניצולי שואה רבים, שלא היו מוכנים לרעיון שהיה קיים אלוהים בזמן השואה, כלומר, לרעיון שהשואה הייתה חלק מההיסטוריה האנושית, ככל שזו מוגדרת על ידי העובדה שנבראה בידי אלוהים כדבר בעל משמעות.