הספר החדש שכתבתי, ראה אור ב 2008. הנה עוד קטע קצר, הקשור למיהו מורה אמיתי, ולהוראת התנועה.

מורה טוב אינו מנתק מגע עם אנשים, לא שופט אותם ולא מתאכזב כשלא הבינו. רק אז התהליך שלהם נמשך ולא נקטע. רק אז התוצאה מתקרבת כי היא כלולה בתהליך עצמו. כשאני מקבל מישהו, הוא מסוגל 'לראות' את ההתנהגות של עצמו. כשאני נוקשה למישהו, אני תוקע את התהליך שלו.

מורה צריך לראות את המטרה- את האדם כמו שהוא יכול להיות. בסוף התהליך. לראות את הפוטנציאל ולעזור לו להגיע לשם. והדרך היא דרך קבלה. קבלה של חוסר השלמות, הטעויות והפחדים.

זאת אומרת שבכל אינטראקציה עם מישהו , אני יכול לתקוע אותו, ואני יכול לאפשר לו להתפתח. זה לא אומר שאני לא יכול להגיד "זה לא נעים לי", אבל לא לנתק בברוטליות את הקשר או את האהבה.

 

כשאני מנתק מגע, אז בעצם גם התהליך שלי נתקע. אני רואה את השבר שלי בשבר של אחרים. אם אני מקבל את השבר שבי- את חוסר השלמות- אז אני מקבל גם את השבר באחרים. ואז אני לא עושה דרמה מהשבר של אחרים. לא מצפה מהם להיות יותר ממה שהם.

לא צריך להיתפס לצורה של איך דברים צריכים להיות. וגם במערכות יחסים: זה טעות לראות מישהי בסוף התהליך ולהגיד 'את זה אני רוצה'. כי הבחורה שאני רואה עכשיו עברה תהליך בזה שנכנסה לזוגיות והקימה משפחה והפכה לאישה. זה נכון לגבי כל דבר. לא צריך לתפוס את ה"צורה" את התוצאה, אלא על הדבר שיש מולך עכשיו.

התוצאה של דבר מה כבר כלולה בדבר עצמו. אם אני מתרגל קבלה -אני משיג קבלה. אם אני הולך לכיוון של בגרות אז אשיג בגרות. אם לא אחשוב בקווים ישרים אז אשתנה, וגם התנועתיות תשתנה.