כל כך קל לפספס

לאחרונה גיליתי שחיי מאוד עשירים ומגוונים….. לימודי תנועה ותואר ראשון, לימודי יהדות ושמירת שבת, עבודה מגוונת במספר מקומות, כתיבה באינטרנט במספר מקומות. ובנוסף כמובן, חברים טובים, משפחה, ודייטים עם בחורות.

אז דבר ראשון יש כאן עניין מוזר: מתוך הפחד להאחז במשהו אחד ולהיות תלוי בו, אני פשוט מרכיב את ה”אני” שלי מהמון דברים, ואז שום דבר כשלעצמו אינו מעורר דרמה גדולה או סבל גדול. שם דבר אינו הופך למי שאני….

אני לא ממש מבטל את ה”אני” כי זה לא אפשרי, רק מוודא שזה לא יהיה אני מוצק שמוגדר כמשהו מסוים או תלוי במשהו מסוים.

אני חמקן כמו עכבר:

תגידו לי שאני מתחזק- אומר לכם שאני מורה לתנועה.

אמרו לי שאני סופר- אומר לכם שאני גננת. וכו’.

אבל חמור מכך!!! נתינת חשיבות ראשונית לתגובה שלי לכל מצב ומצב, לפנימיות  שלי -הפכה את החיים לרצף אינסופי של רגעים, כשבכל רגע ובכל סיטואציה –אני אמור להיות מודע לאיך אני מגיב אליה, איך אני מרגיש וכו’. זה לא רק מתיש, אלא גם משטיח את החיים והפך אותם לרצף ארוך ובינוני של רגעים.

בעייה אחת היא שנוצר פיצול מוחלט בכל רגע על מנת להיות מודע. פיצול בין ה”מצב” לבין המתבונן.

אבל נגיד שעל הפיצול אפשר להתגבר. לא חייבים להיות מודעים בכל רגע ולנתח כל סיטואציה.

לצורך העניין נקצין: נגיד שאני אפילו לא מודע בכלל.

מה שנשאר זו הבעיה החמורה: המון דברים שאני עושה ברמת מאמץ גבוהה.

אם הייתי הולך על הטריפ שלי -למשל התנועה- במאה אחוז, ומתחייב לזה כדרך חשובה ומרכזית, ונותן לשאר הדברים חשיבות משנית, אז דברים אחרים הייתי יכול לעשות במאמץ מופחת, או לעשות בחוסר מודעות, או בחוסר חשק.

כן להשתתף בכל רגע. בהחלט. אבל בשיחה עם חבר אתה משתתף במאה אחוז -של ה50 אחוז שלך, ולא של המאה.

אז שוב, נגיד שאני בוחר ללכת על ה’טריפ’ שלי ועל הקמת משפחה. כל השאר לא מפסיק להתקיים, אך אני פחות אוחז בזה. ה’אני’ עודנו קיים, זה לא כמו לזנוח אותו לחלוטין, אבל לפחות ההגדרה היא של שני דברים מרכזיים. אני לא מפחד לצמצם את עצמי, להגדיר את עצמי על ידי משהו, להתחייב למשהו הזה ולהיות תלוי. ואז אפשר לשחרר לחץ משאר הדברים. להבין שלא צריך כל הזמן להתעסק בהכל ושלא לכל סיטואציה בעייתית או תחושה לא נעימה יש משמעות אבסולוטית.

בתוך המשמעות הרחבה והמטרות הגדולות, חוסר הנעימות הוא הרבה יותר נסבל וזניח. מפסיקים להגיד שכל רגע הוא הרגע היחיד ואז מפסיקים להיות תלויים בכל רגע ורגע.

יש בלבול גדול לגבי מהי המטרה בחיים. בגלל שאנחנו חושבים שהמטרה היא לחוות אהבה נאמר, או להגיב באהבה, אז כאילו לא משנה אם הגבנו באהבה למוכר השווארמה, או לילד שאנחנו מטפלים בו.

אבל כן, יש הבדל אם אני מחובר לכוח שלי מול המוכרת בסופר, או כשאני מנהל את העסק שלי.

כשהכל זהה ואחיד אז אנחנו לא מדויקים ולא ברורים. בעצם אנחנו חיים בהרבה רעש. כל מחשבה שלילית שעולה לנו יש לה כאילו את אותו משקל כמו לאחרות:

ביקורת עדיין מקפיצה אותי.

רבתי עם ההוא בעבודה.

אני רוצה לקנות מדיח כלים.

התנהגתי בחוסר סבלנות לחבר.

כל עניין יכול לדרוש את תשומת הלב שלנו באותה מידה. וזאת טעות. חייבים להיות ממוקדים. להחליט  על מה לתת לעצמנו דין וחשבון ועל מה פחות.

אותו דבר לגבי המחשבות החיוביות ,גם הן צריכות להיות ממוקדות.

צריך לדעת מה הכי דחוף. להפריד את העיקר מהטפל. גם בתוך ה’טריפ’ עדיין יהיו עניינים ומחשבות שיהיו פחות מהותיים ודברים יותר מהותיים. צריך לשים לב.

 

כי “ללכת על זה” בכל רגע ורגע- גורם בדיוק להפך:לא ללכת על שום דבר ממש.

חייבים לצמצם ולבחור. גם בשאר העיסוקים לא יזיק אם נישאר במודעות, אך אין צורך באותה דרגת אינטנסיביות.

אם אנסה להסיק מסקנה, אז אולי הרוחניות צריכה להיות מסלול המקביל לחיים ולא החיים עצמם.

בחיים “עצמם” צריך ללכת על “הטריפ” שלנו בכל הרצינות. לשאוף להגשים את הייעוד.

(אלא אם מישהו בטוח לחלוטין שהרוחניות היא עצמה הטריפ שלו ואז הוא יכול להפוך להיות נזיר, או תלמיד ישיבה.)

ההתמקדות הזו היא גם מה שמחייב אותנו ליצירתיות תמידית, לחיפוש ההתחדשות בתוך מה שאנחנו עושים ולאו דווקא בריגושים חדשים ושינויים קיצוניים. היצירתיות היא המחויבות שלנו למצוא –כל פעם מחדש –עניין וסיפוק בעשייה, גם כשה”טריפ” שלנו או הזוגיות הופכים כבר לשגרה. אני אומר זאת דווקא מפני שאנחנו בוגרי “המסלול הרוחני” ואיננו רוצים להתנתק מעצמנו או להישאר במקום הלא נכון לנצח.

אז חשוב לעשות את השינויים וההתאמות מבלי “לשבור” את הכלים. מבלי לשנות כל פעם את הבחירות שלנו ובעצם להתחיל מאפס. מבלי לחפש ריגושים קיצוניים והתנסויות חדשות. עדיף לחפש את האהבה “בתוך הבחירות” שלנו.

ככה נראה לי….