יציבה, תנועה, הליכה

בני אדם עומדים ונעים על שתי רגליים. היציבה הדו רגלית של האדם שונה מאוד מאופן היציבה של יונקים אחרים. האדם עומד זקוף עם גב מאונך לאדמה, ורגליים ישרות. היונקים (PRIMATES) האחרים עומדים בגב מוטה לפנים ורגליים כפופות. לעמידה הדו רגלית הזקופה יש השלכות על מבנה עמוד השדרה, חגורת האגן, הרגליים וכפות הרגליים.

מרבית המשקל של גוף האדם, נמצא מלפני עמוד השדרה, כך שהוא נוטה לכופף את עמ”ש קדימה.

עובדה זו גורמת לשני דברים: יצירת מתח בשרירים זוקפי הגב (הנמצאים באחורי הגב) ולחץ בחלל הגוף כתוצאה מהחזקה של שריר הבטן.

העומס על כל חוליה וחוליה הוא משקל איברי הגוף שמעליה בתוספת כמות הלחץ שמפעילים השרירים זוקפי הגב, פחות הלחץ הורטיקלי (כלפי מעלה) שמספקים שרירי הבטן.

מעובדות אלו ניתן לחשוב כי הלחץ על החוליות התחתונות הוא הגדול ביותר ואין זה כך. מסתבר שהשפעת משקל הגוף על החוליות היא קטנה ביחס להשפעה של השרירים. כאשר אדם מתכופף קדימה להרים משקל הזזה למשקל גופו, הלחץ שיפעילו השרירים על עמ”ש עשוי להגיע ל12 פעם משקל גופו.

מרכז משקל ותנועה

אצל עומדים על שתיים, כפות הרגליים צריכות להימצא תחת מרכז הכובד.

אצל האדם, בזמן עמידה, נמצא מרכז המשקל של הגוף  בין (ומעט מעל) מפרקי הירך.

אצל שימפנזה, העומד על שתיים בגב כפוף לפנים, נמצא מרכז המשקל קדימה ממפרק הירך.

לפי מרכז המשקל של האדם, הוא צריך לעמוד כאשר שתי כפות רגליו נמצאות תחת המותניים. לעומתו, רגליו של השימפנזה יהיו קדימה מהמותן. עובדה זו בצירוף רגליו הכפופות של השימפנזה מצריכה את הירך להיות מוטה לפנים וקדימה מעמוד השדרה (כאילו מצביעה אל כף הרגל, בזוית גדולה מעמוד השדרה- נדב) , כמו גם אצל הולכים על ארבע. (הברכיים הכפופות והגב המוטה קדימה קשורים זה לזה וגורמים לכך שהציר המרכזי של הגוף אינו!!!! מאונך לרצפה כמו אצל האדם, אלא בזוית קדימה וכך הברכיים והחזה אינם בורחים החוצה מהציר המרכזי , אלא עדיין נצאים עליו- כחלק ממנו. {אם אדם זקוף רק יכופף ברכיים קדימה מידי אז הן יצאו מהציר המרכזי. אם הוא ישלח חזה קדימה אז החזה יצא מהציר המרכזי- וגם ישנה את מרכז הכובד של הכוף – מהאגן אל החזה})

לעומת זאת, הFEMOR אצל אדם תהיה כמעט מקבילה לעמוד השדרה.

גם בבני אדם וגם בשימפנזות ה FEMOR  מתנועעת הלוך וחזור בזמן הליכה עם נקודת התחלה הקרובה למצב העמידה (לדעתי כמה שהשימפנזה כפופה יותר, הירך שלה יכולה להתנועע פחות לאחור- וזה ההבדל המרכזי מההליכה של האדם הזקוף).

ההבדלים המבניים בין האדם לקוף יצרו בעיה בארגון שרירי הירך אצל האדם. השריר העיקרי בהנעת הירך בהולכים על שתיים הוא שריר ההמסטרינג (Hamstring). אצל היונקים האחרים השריר מחבר בין אחורי המותן אל הברך. אם הקופים היו מתיישרים, אזי חיבור השריר האחורי וקצה הFEMOR היו קרובים מאוד ולגיד של קצה ההמסטרינג היה אז מנוף מוגבל ביותר לשליטה בירך ולא היה יכול להחזיר את עצם הירך לאחור בקצה הצעד.

הקושי נפתר על ידי האובולוציה ההתפתחותית של המותן האנושי ועל ידי התאמה של שריר הגלוטאוס. (אחוריים).

הספר טוען שקופים מפעילים את שריר הירך באופן אינטנסיבי בזמן עמידה בגלל הברכיים המכופפות. לטענתם, בני אדם כמעט ואינם מפעילים מאמץ בשרירי הירך מפני שהם עומדים ברגליים ישרות.

דבר נוסף (איתו אני מסכים) : רק לאדם יש את מערכת הקשתות בכף הרגל וזאת עקב היציבות הרבה ותפקיד האיזון של הגוף כולו שמוטל עליה.

הציר המרכזי של המשקל

הציר המרכזי של המשקל עובר דרך מרכז המשקל וכאילו חוצה את הגוף לחצי קדמי וחצי אחורי.

אנו בודקים היכן בכף הרגל צריך לנחות משקל הגוף. כמו שאת הציר המרכזי של משקל הגוף אנו מדמים בנקודה אחת, שהיא מרכז המשקל, כך אנו מדמים את כל משקל הגוף נופל בנקודה אחת שהיא מרכז המשקל. כשאנחנו מזיזים את הגוף קדימה, הנקודה הולכת לכיוון אצבעות כף הרגל, וכשאנחנו מזיזים את הגו והירכיים לאחור, הנקודה עוברת לעקב.

המקום הנכון של המשקל הינו במרכז כף הרגל, מעט לכיוון הקרסול, כך ששריר השוק צריך לפעול על מנת למנוע נפילה לפנים.

הקו האנכי העולה מהאדמה “לתוך” גוף האדם, במצב עמידה, עובר דרך פיקת הברך ומעט לפני מפרק הברך. כך יוצא שמשקל הגוף מושך את הברך מעט קדימה.

הם טוענים שהרצועות של הברך מספיקות כדי למנוע ממנה ליפול וכי אין צורך בהפעלת שרירים.

לשיטתם, אם נכופף את הברכיים, הן יצאו מהציר המרכזי של המשקל (זה נכון)  ואז יהיה צורך בהפעלת שרירים כדי למנוע נפילה אל הרצפה. (זו בדיוק השיטה של אנדרי ברנרד- שטוען שמפרק הירך “תופס” את הברכיים ומונע נפילה).

הספר אומר שבעמידה זקופה, גוף האדם מאוזן על הירכיים ולכן אין צורך במאמץ שרירי רב.

למרות שהם טוענים כי הגיוני להסיק שבני האדם אינם מוציאים אנרגיה רבה בזמן עמידה, מחקרים שעשו מביאים תוצאות סותרות: צריכת החמצן של בני אדם בזמן עמידה, גדולה יותר משל בקר העומד על ארבע.