עקרונות צעידה נכונה
עיקרון ראשון: שחרור משקל בעת דריכה
בתחילת בספר ציינתי את החשיבות הגדולה שבשחרור משקל לאדמה בעת עמידה. מכיוון שאת התובנות העיקריות לגבי יציבה אני לוקח מצעידה, הרי שמובן מאליו כי גם בעת צעידה תהיה משמעות גדולה לשחרור המשקל אל האדמה בכל צעד. אמנם בפעולת הדריכה של כף הרגל ישתחרר משקל בין כה וכה, אולם במידה ומבצעים את הדריכה בתשומת לב ובעת הדריכה מכופפים את הברך ומאפשרים לגוף “לרדת” אל האדמה, אזי יותר משקל ישתחרר מפני שהוא אינו “נתקע” בתוך ברך נעולה אלא ממשיך לקרקע. כאשר משתחרר יותר משקל אל הקרקע, כוח נגדי רב יותר חוזר כלפי מעלה, וכך קל יותר לגוף להישאר זקוף וארוך.
עיקרון שני: דחיפת האדמה
עם סיום שלב הדריכה מגיע הגוף לגובה הנמוך ביותר בו הוא נמצא במהלך סבב אחד של צעידה, ומתחיל שלב ההתרוממות אל הצעד הבא. בשלב זה יש לדחוף את האדמה בצורה אקטיבית על ידי הרגל הדורכת. הדחיפה צריכה להתחיל בדיוק כאשר פלג הגוף העליון נמצא מעל כף הרגל הדורכת, ובזמן שהרגל הנגדית מתחילה להתרומם אל תחילת הצעד הבא.
הדחיפה ברגל הדורכת (הנמצאת במצב כפוף) גורמת לה להתחיל להתיישר ובעקבות ההתיישרות נדחף כל הגוף כלפי מעלה. דחיפת האדמה על ידי הרגל הדורכת תתבצע גם אם הברך כלל לא התכופפה במהלך הדריכה, וגם אם היא נמצאת במצב של נעילה – מפני שרק כך מתאפשרת תנועה. אולם דחיפה שתתרחש לאחר דריכה נכונה בה השתחררו מפרקי הברך, הירך והאגן כלפי האדמה – תהיה אפקטיבית יותר, מפני שכאשר האיברים מקופלים יש אפשרות ליישר אותם ובכך להשתמש במנופים הטבעיים שיוצרים המפרקים.
עיקרון שלישי: החשיבות של הרמת ירך ושליחת הברך קדימה
החשיבות הגדולה של שני השלבים הראשונים
- הרמה קלה של הירך וגלגול הברך קדימה הן פעולות ברורות מאליהן למי שמתנסה בריצה מפעם לפעם, אולם מעטים יודעים כי יש לעשות כך גם בזמן הליכה. החיסרון של צעידה ללא הרמת ירך היא בכך ששליחת הרגל קדימה נעשית בעזרת מניפולציה בעצמות הירך הגורמת לשחיקה במפרק הירך ובמפרק האגן. שימוש לא נכון לאורך שנים יכול לגרום לפגיעה ביכולת התנועה ובגמישות המפרקים באזור. כמו כן, כאשר צועדים מבלי להרים את הירך ומבלי לגלגל קדימה את הברך– אין מספיק תנועה במפרק האגן, חוליות הגב התחתון אינן נעות ואינן מזיזות את אזור הכתפיים ואת אזור חוליות החזה. זו אחת הסיבות לקיפאון התנועתי בו שרויים אנשים רבים.
- הזכרתי מספר פעמים את העובדה שבכל תנועה של אחת מהגפיים בגוף מתרחש כיווץ אוטומטי בשרירי הבטן התחתונה, ושכאשר הגפיים מתרחקים ממרכז המשקל של הגוף הכיווץ בבטן הינו גדול אף יותר. הרמת הירך גורמת לאיסוף הבטן התחתונה וכך הכיווץ מקבל משמעות גדולה יותר. גלגול הברך קדימה מרחיק אותה ממרכז המשקל וגורם לכיווץ מוגבר בשריר הבטן התחתונה. כך מתבצעת ההליכה עם תחושה טובה יותר של חיבור למרכז הגוף ולמרכז הכובד (הבטן התחתונה).
עיקרון רביעי: הצורך בתפיסה רב כיוונית של הצעידה
מרבית בני האדם תופסים את גופם בעת צעידה כמעין דמות שטוחה וחסרת נפח הנעה קדימה במרחב. נדירים המקרים בהם קיימת הבנה כי הגוף לא סתם “נסחב” קדימה בכל צעד אלא הינו מערכת מורכבת הנעה בצורה אינטליגנטית ובאופן הדורש תיאום רב בין חלקי הגוף.
הטעות מתחילה בכך שהמחשבה על צעידה מושפעת מהמחשבה על עמידה:אנשים עומדים בצורה בלתי דינאמית, ואז גם המעבר לצעידה נעשה ללא תשומת לב וללא תנועתיות נכונה. במקום שיבינו כיצד צריך לעמוד מתוך הסתכלות על תנועת הגוף בצעידה – הם עושים את ההפך: מדמיינים שלד קפוא אשר מסודר מעל עצמות קרסול בצורה כביכול ישרה וזקופה, ואז מתחילים להצעיד את המנח הקפוא….. אך התקדמות קפואה אינה נכונה: על אף שכיוון ההתקדמות הוא תמיד קדימה, תנועת הגוף בעת הצעידה מתרחשת במספר מישורים ולכיוונים רבים: במהלך כל צעד קיימת תנועה – אף אם זעירה – בכל מפרק ובכל חלק מחלקי הגוף. דבר זה בא לידי ביטוי בעיקר כאשר הצעידה מתבצעת בצורה נכונה. אז נעים כל אברי הגוף בתיאום והתנועה שולחת גלים עד לאיברים הנמצאים בקצוות– אצבעות הידיים, כפות הרגליים והראש, ואפילו פנימה – לאיברים פנימיים כחוליות עמוד השדרה, הקיבה והריאות.