היתפסות לצורה – מאמר

היתפסות לצורה היא בעצם כל צורת מחשבה שאנחנו חושבים.

כל פעם שאנחנו מקרינים בעזרת המחשבות שלנו איזושהי תמונה לגבי איך הדברים צריכים להיות בעתיד.

אבל גם כמעט כל פעם שאנחנו תופסים מישהו בתור משהו מסוים, או את עצמנו בתור סך הדברים שקורים לנו.

היתפסות לצורה היא מחשבה חד מימדית שמשטיחה את המציאות ויוצרת מתח, קיבעון. שגורמת לנו לחשוב שאנחנו תלויים במשהו או צריכים משהו. זה גורם לנו לא לחיות את החיים במלואם.

זה גורם לציפייה.

 

צורת מחשבה זה גם הפחד מהריק  מהלא ידוע. אתה חייב לתפוס מי אתה דרך צורות מחשבה ואז אתה מאמין שזה אמיתי.

זו מעין עבודת אלילים. אנחנו עובדים את צורות המחשבה האלו- מעניקים להן משמעות ומאפשרים להן לשלוט בחיינו. האמונה בצורות מחשבה היא הפוכה לאמונה באלוהים.

אתי הילסום מספרת על אנשים במחנה ריכוז שעוד שנייה משמידים אותם אבל הם עדיין מספרים שהם אמנים ואנשי רוח ולא כמו כל שאר היהודים שם…

ההיתפסות זו גסות שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו במקום להיות שקטים, פגיעים ופשוטים, אנחנו ישר מתחילים לעשות משהו בשביל להמשיך את  האני שלנו.

אבל מה זה ההיתפסות לצורה?

אולי ההיתפסות לצורה היא לשים את החוויה שלי מחוץ אלי, כמשהו שנפרד מהחוויה שלי שאולי היא בכלל משהו שונה, או הפוך לחלוטין ממה שאני חושב.

 

אז האם החוויה היא יותר אמיתית? במידה מסויימת כן. מה שאני חווה כרגע הוא אמיתי. או במילים אחרות – להיות ברגע הזה. להאמין לרגע הזה. נדמה לי שכך עובדים גם בפסיכותרפיה רוחנית.

אם מקרינים את החוויה לעבר העתיד וכבר מקרינים דרישות- אז זו שוב צורת מחשבה, שוב משהו שמוציא מחוץ לחיים, משטיח את המציאות.

צורות מחשבה דוחות את ההשתתפות שלנו בחיים.

זו השהייה של החיים.

ומה יקרה אם אהיה מאושר עכשיו ללא תנאי?

אושר בלתי מותנה.

דחייה מוחלטת של עולם הצורות. של צורות המחשבה.

מעבר לצורות המחשבה יש את ההיפתחות של הלב.

להיות אחד עם עצמי ועם החסרונות שלי. לתמוך בעליבות שלי במאה אחוז ללכת עם עצמי באש ובמים.

יותר קל לשבת ולנתח איך החסרונות שלי גרמו לכישלון מאשר להצליח עם החסרונות, להילחם, לנסות, גם שהכלי לא מושלם, וללכת על המקסימום, כי בכל מקרה המקסימום זה יהיה המקסימום שלי- לרדת ממקסימום שאנשים אחרים קבעו.

(אולי בכלל יצאו תכונות אחרות ויצא יותר מהמקסימום.)

בגלל ש….

כל מוקדי הכח הקטינו את האדם, גרמו לאדם להשהות את החיים, להתנות את האושר שלו בצורות מחשבה, אם יהיה לו כסף, הצלה אישה מחילה גאולה.

בושה- כישלון. אשמה – אנרגיה מתפרצת.

האנשים החזקים פחדו שאנשים פשוט יהיו מאושרים, פשוט תפרוץ מהם אנרגיה לא מסודרת, כי  זה מאיים עליהם

קל לשמור על הכוח שלך שהאנרגיה הכללית נמוכה.

אושו אמר -אושר בלתי מותנה. הוא רצה לתת לאנשים את החיים שלהם בחזרה. זה רק אנחנו שהבנו ממנו שעדיף לא להשתתף בכיעור שקיים בעולם. רק ליהנות מהטבע ומאינטימיות הבאה ללא מחוייבות.

 

אני צריך לעשות מה שמתאים לי- ברור שיש אנשים שחזרו בתשובה ברור שהאפשרות הזאת קיימת אבל מדוע זה אומר שאני אולי צריך לעשות את זה? אני צריך לחיות זה הכל

היהדות לא מחזיקה הפכים. הם אומרים  או שאתה עובד את האל או שאתה עובד את האגו את האכזריות. אין באמצע. (לכן אין ‘קצת’ יהדות – זה מאבק על אופי העולם).

צורת מחשבה היא תמיד חד מימדית:

להצליח בעבודה. למצוא אישה. להתחזק יותר ביהדות.

אם  אני לא מאמין בצורת מחשבה אז לא אוכל לחזור בתשובה כי זה צורת מחשבה בסופו של דבר.

וצורת מחשבה שרוצה שתתן את הכל- אל מול האכזריות.

פנטזיות, רצון תשוקות, מוציאים מהחיים- מהמפגש הפשוט איתם מהרגע הזה, מהאמת.

תשוקה לאהובה

רצון להיות בריא

תכנון להצליח

פחד מהעתיד.

אלו הן צורות מחשבה שממשיכות את האני ויוצרות חוסר שלווה.

יצירת שינוי

כמובן שהשינוי מתרחש רק כשהאדם מוכן וכל אחד לפי הקצב שלו, אבל גיליתי ששיטות רבות מכוונות לכך שאם תבצע את הדרך שלהם, יחול שינוי ממשי בקשרים החשמליים שבתאי המוח ואז יתחולל שינו יבלתי הפיך.

למשל מודעות רוחנית: כל פעם שעולה מחשבה הגורמת לרגש שלילי, אתה אומר לעצמך שזה רק אוטומט, שזה רק סרט, עד שבסוף לקשר החשמלי הזה בין אותה המחשבה לאותו הרגש אין יותר כוח.

אצל המורים הרוחניים אותו דבר: כל פעם שיש סרט, רגש או מחשבה על עצמך אתה מזכיר לעצמך שה”אני” אינו קיים עד שלאט לאט משתנים הקשרים החשמליים.

היהדות מחליפה את צורות המחשבה השליליות הללו בצורות מחשבה גבוהות יותר.

הנצרות: תן את החשיבות למשהו מעבר לעצמך, תתייחס לחיים כאן בהשהיה כל הזמן, ואז יפתח מרווח למשהו חדש וישתנו גם תאי המוח והמחשבה.

ובתנועה:

הרב מימדיות שיש בכל תנועה מפסיקה את ההתייחסות השטוחה שלנו לדברים.

אם נצליח לפתח התייחסות רב מימדית לגוף שלנו ולהפסיק לתפוס אותו דרך צורות מחשבה ולהשטיח אותו, אזי יתחילו להשתנות קשרים חשמליים ותחול טרנספורמציה. שינוי פיסי של הקשרים החשמליים.

גם דרך התנועה, מפסיקים להתייחס לכל סיטואציה כאילו היא הכל. כלומר אני בסרט עכשיו, אבל עדיין הגוף נושם, כוח המשיכה עובד וכו’.

אבל האם  כל השיטות האלו עובדות. בעיקרון כן אבל לאט לאט, אנחנו כמעט תמיד עדיין מאמינים לצורות מחשבה:::

בעצם כמעט כל פעם שאנחנו חושבים שתפסנו משהו, מסתבר שתפסנו צורת מחשבה.

 

אבל מה עם מחשבות חשובות?

יש מחשבות שמגיעות ממקום רענן. ממקום חדש – לא מהעבר שלנו.

את המחשבות האלו צריך לחפש.

בתובנות אלו מותר להשתמש גם כאשר הם כבר לכאורה עבר. אבל אם היתה לי תובנה שאני לא צריך לשפוט את הבחורה שאני יוצא איתה, על כך שהיא לא מספיק אישה, אלא לראות אותה בסוף התהליך- שאני והיא כאילו חלק ממנו, אז כל פעם ששוב עולה הביקורת, יש לי אפשרות להשתמש בתובנה במקום כל פעם להתחיל מאפס.

 

אתי הילסום כותבת:

“אני חיה ברגע הזה במלוא מובן המלה, והחיים שווים שיחיו אותם. ולו ידעתי שאני עומדת למות מחר, הייתי אומרת, חבל מאוד, אבל מה שהיה היה טוב.”

ועוד: “תגובות כאלה הן בעיני מכשול ואבן נגף לקרבה הגדולה ולרגשות האמיתיים. אסור שזה יקרה כיוון שאין לזה כל קשר לדברים החיוניים והאמיתיים”.