שחרור משקל ועמידה "ללא מאמץ" אינם מספיקים
אפילו כאשר משחררים משקל אל האדמה ומאפשרים לכוח הנגדי לעלות חזרה לתוך הגוף (כפי שהצגתי בסעיף הקודם) – אין זה מספיק: לעיתים, דווקא כאשר מנסים לשחרר משקל אל האדמה הופכת העמידה לרפויה מידי ומתרחשת קריסה בחזה או "הישפכות" בבטן התחתונה. לכן יש למצוא דרך בה ניתן לשחרר משקל מבלי לפגום בהתארכות של פלג הגוף העליון.
דחיפת האדמה ע"י כפות הרגליים – הדרך הנכונה לעמוד
בכדי לנוע או לצעוד, צריכות כפות הרגליים לדחוף את האדמה ללא הרף. גם בעת עמידה יש צורך בדחיפה פעילה של האדמה על ידי כפות הרגליים. אין מדובר בדחיפה המניעה את הגוף אלא בדחיפה מסוימת המסייעת לשמור על הגוף זקוף. ללא דחיפה זו תהיה קריסה תמידית של פלג הגוף העליון אל תוך עצמו וייווצר עומס ולחץ על האיברים הפנימיים, המפרקים, וחוליות עמוד השדרה.
השיטות השונות העוסקות בתנועה טבעית ומלמדות עמידה ללא מאמץ, מזניחות את האלמנט המהותי של דחיפת האדמה: הדרך היחידה לעמוד מבלי שהגוף יקרוס אט אט ומבלי שהחוליות יידחסו לתוך עצמן, היא לדחוף את האדמה עם כפות הרגליים.
מהות התנועה היא דחיפת האדמה
בכדי לנוע יש לדחוף את האדמה ולכווץ שרירים: את זאת ניתן להבין אפילו באופן אינטואיטיבי: רוצים לזוז אז דוחפים את הקרקע. אולם יש לכך רמה עמוקה יותר, מורכבת יותר, ולדעתי מדהימה יותר: ניקח לדוגמא פעולה המתבצעת בעת עמידה (כלומר ללא תזוזה של הרגליים ממקומן) כמו הרמת יד או כמו סיבוב הצידה של הצוואר. הספרות המקצועית מציינת שבכדי לבצע פעולות שכאלו יש לבצע כיווץ בשרירים נגדיים. מה שאיש אינו מציין הוא, שכל עוד הגוף עומד על הקרקע (ולא עף באוויר או נופל ממטוס) – כל כיווץ של שריר יהווה באופן אוטומטי דחיפה של האדמה. אופן הפעולה של שריר הינו כיווץ, וכיווץ השריר גורם בהכרח לדחיפה של האדמה.
ברמה המעשית פירוש הדבר הוא שכל תנועה מתחילה תמיד מדחיפה של האדמה: בכדי לשלוח יד קדימה, נדמה כי מספיק לכווץ את שרירי היד ולשלוח פקודה מהמוח ליד, אך למעשה אין זה כך: התנועה תתחיל תמיד בדחיפה של האדמה עם כפות הרגליים, שהיא המאפשרת את הנעת היד. הדחיפה של האדמה לרוב נעשית באופן לא מודע מפני שהיא מתרחשת בצורה אוטומטית כתוצאה מכיווץ השריר.