אידאוקינזיס (ideokinesis) היא שיטה שפותחה על ידי מייבל טוד (MABLE TODD) ,בארצות הברית בתחילת המאה.
ב1937, פירסמה טוד את ספרה, "הגוף החושב", אשר זכה לפרסום והערכה ,רק בתחילת שנות השבעים, עם הוצאתו המחודשת.
הבסיס לשיטה (אידיאוקינסיס) הוא שימוש רב בדמיון על מנת להעמיק את ההבנה התנועתית ולשפר איכויות של תנועה ויציבה נכונה . טוד משלבת בין ידע מעמיק באנטומיה ובביומכניקה ובין השימוש בדימויים בכדי לאפשר לאדם לשנות את תפיסתו לגבי התנועה, לגבי עצמו ולגבי ה"דמות" אשר נעה.
לדעת טוד מנח היציבה והתנועה הטוב ביותר הוא כאשר הקו הדמיוני האנכי של קדמת הגוף מקביל לקו האנכי של אחורי הגוף. בין שניהם נמצא הקו הדמיוני של מרכז הכובד. הקו האנכי העולה מהאדמה "לתוך" גוף האדם, במצב עמידה, עובר דרך פיקת הברך ומעט לפני מפרק הברך.
טוד טוענת שחייב להיות איזון בין השרירים הקדמיים הללו הנמתחים כלפי מעלה לבין הכוחות הפועלים באחורי הגב כלפי מטה. הכוח חייב להיות שווה, לאזן את הגוף ולתמוך באגן.
בין העקרונות המרכזיים של התנועה:
- השפעת כוח הכובד על שיווי המשקל .
- תנועה כשילוב קואורדינטיבי רב מימדי.
- תפקיד הנשימה כתומך בקואורדינציה של התנועה.
מי שנתנה לשיטה את שמה – אידיאוקינסיס- הייתה לולו סוויגרד ( LULU SWEIGARD), שניסתה להפוך את הידע של מייבל טוד לשיטה אשר ניתן ללמד. "אידיאו" פירושו רעיון, ו"קינסיס" – תנועת הגוף הנובעת מהפעלת השרירים .
אנדרי ברנרד (Andre Brenard) הרחיב את השיטה והפך אותה לשיטה המאפשרת לשחקנים ולרקדנים לנוע בצורה נכונה דרך דימויים הקשורים לגוף,ליציבה נכונה ולתנועה נכונה וזורמת.
לפי ברנרד הבטן התחתונה צריכה להיות אסופה על ידי גלגול האגן לאחור. בגלגול האגן מתגלים שרירי הבטן כמייצבי הגוף וכאחראים על כל צעד: כמרימי הירך. מהבטן יש כוח משיכה כלפי מעלה- אל החזה והראש. הצד הקדמי של הגוף מספק את תחושת המשיכה "למעלה".
דימויים הלקוחים מעולם האידאוקינסיס:
- הגוף תלוי מהראש
- הגוף תלוי מהאדמה
- הראש קדימה ולמעלה
- הכתפיים מונחות על עמוד השדרה כמו חליפה
- הגו נפרש כמו מניפה
- כפות הרגליים אוחזות באדמה
- הברכיים מביטות אל האדמה
אידיאוקינזיס (ideokinesis) משמשת ככלי לאימפרוביזציה , וניתן להשתמש בה בשיעורי תנועה.